​נכתב על ידי אביגיל ראק ז”ל

כמה חודשים לאחר לידת ילדי החמישי, שוחחתי עם בת דודה שלי שאמה נפטרה לא מכבר מסרטן. היא שאלה אם אני עושה בדיקת שד שנתית. הייתי רק בת 38 בזמנו, ולא ראיתי שום סיבה להיבדק. “לא”, עניתי לה, “אני לא נבדקת, אני צעירה מדי בשביל הבדיקות האלו”. אבל השיחה נשארה אתי, וכמה חודשים אחר כך, על אף שלא הרגשתי שום דבר, החלטתי להיבדק.

במהלך הבדיקה אצל כירורג השד, באופן בלתי צפוי לחלוטין, הוא אמר שהוא “דווקא כן מרגיש משהו, אבל זה בטח לא ממאיר.” והמשיך, “אבל כדי להיות בטוחים, אשלח את זה לביופסיה, אין לך מה לדאוג“.
אבל אז הבדיקה חזרה והסתבר שמה שמצא הרופא כן היה ממאיר. “אני בטוח שמדובר במשהו קטן מאוד, ואין מה לדאוג”, אמר הרופא, “אבל למען האמת, צריכים לקחת דגימה יותר גדולה כדי להבין מה בדיוק הולך שם. אני בטוח שלא מדובר במשהו רציני, זה ליתר ביטחון…”.

כשחזרו הבדיקות השניות התברר לרוע המזל שכל שכבות השד היו נגועות בתאים סרטניים. “אני בטוח שאין מה לדאוג“, אמר הרופא, “אבל אנו רוצים לוודא שלא היתה התפשטות של הסרטן לבלוטות הלימפה”.
לתדהמת כולנו התברר שארבעים ושלושה בלוטות היו נגועות.
במקרים רבים אנשים לא שורדים את הטיפול כאשר ההתפשטות היא כל כך רחבה בבלוטות הלימפה. בשלב זה נבהלתי, ומיד אמרתי לרופא: “אל תגיד לי שאין מה לדאוג!!!” במקום זאת הוא הסביר שאני צריכה להתחיל טיפול רחב באופן מיידי בגלל המעורבות של בלוטות הלימפה, ושלא כולם שורדים את הטיפול.

מיד הלכתי הביתה ואמרתי לכל המשפחה לנקות את הבית. אין מצב שהם הולכים לשבת עליי שבעה בבית כל כך מבולגן וכולם יכנסו ויראו בלגן כזה. אמרתי לכולם שיתחילו לנקות מיד!

התחלתי את הטיפולים מיידית. היו ימים טובים וימים רעים, אבל בסה”כ ההתקדמות היתה חיובית. הייתי מאוד פתוחה בכל הנוגע לסרטן שלי ולטיפולים שאני עוברת. להחביא את המצב היה יותר קשה עבורי. היה לי חשוב מאוד לדבר על הסרטן עם הילדים שלי, עם חברים ונשים אחרות. חלק מההחלמה שלי היתה הנוכחות של אנשים סביבי, שידעתי שמתפללים עבורי וחושבים עליי. היה חשוב לי  שהילדים יידעו שאין שום בושה במצב שהייתי בו, ושהם יכולים להרגיש בנוח לדבר על הכל. היה חשוב לי גם לשתף נשים אחרות סביבי, היה חשוב לי שיידעו שנשים צעירות יותר יכולות גם לחלות בסרטן השד, אפילו שהניקו.
כשהתעוררתי מהניתוח בו כרתו לי את השד חשבתי שאף פעם לא אסתכל. מי צריך לראות מה נמצא מתחת לצוואר?!? לקח לי הרבה זמן להיות מוכנה לשלב הזה.

ודי מהר הייתי צריכה ללכת למקווה.

על אף שביום יום הצלחתי להסתגל לשינויים בחיים ובגוף שלי, איכשהו חוויות המקווה היו שונות – וקשות הרבה יותר. המקווה הפך את כל
הסיפור הזה ליותר אמיתי ויותר מפחיד. המקווה גרם לי להרגיש יותר פגיעה. רגעי התפילה במקווה יכולים להרגיש עוצמתיים וגם מפחידים.

ואפילו שהייתי פתוחה לגמרי לגבי המצב שלי- שיש לי סרטן ואני בטיפולים – בכל זאת היה משהו שונה בהליכה למקווה. הרגשתי תחושה מוזרה ולא נעימה מהמחשבה שאני הולכת לעמוד עירומה וחשופה מול הבלנית שהכרתי מהשכונה שאולי אפגוש במכולת….

כשהשיער שלי החל לנשור, זה היה קצת מזעזע, אבל חבשתי כובע רוב הזמן ואף אחד לא באמת יכל לראות את הקרחת שלי. הרגעתי את עצמי במחשבה שהכל עדיין יחסית נורמלי ורגיל. אבל בהחלט אי אפשר להסתיר ראש קירח במקווה, וגם לא צלקת. ובאמת שלא רציתי שהבלנית המקומית תראה אותי במצב הרגיש הזה. זה היה פשוט קשה מדי. אז החלטתי ללכת למקווה של סאטמר בשכונה הסמוכה. הרי ככלות הכל, כולן שם מגולחות ראש, אז לא אבלוט, לא אהיה שונה! היתה לי חוויה סבירה שם, הן מאוד רצו לעזור. הערכתי את זה שהבלניות היו רגישות יותר מהרגיל למה שאני עוברת. אבל הן לא באמת הכירו את ההלכות הרלוונטיות והיכן ניתן להקל. הן מאוד רצו לעשות את הדבר הנכון אבל היה ברור שאין להן את המידע וההכשרה המעשית להתמודדות עם אישה במצבי.

כאשר מרכז עדן פנו אליי להיות חלק מקורס הכשרת הבלניות שלהם, ללמד את הבלניות מה אני עוברת, איך ניתן לעזור, איך אפשר לגרום לאישה המתמודדת עם טיפולים לסרטן להרגיש יותר בנוח במקווה, קפצתי על ההזדמנות. בתור מישהי שעברה את זה, רציתי להסביר כמה זה קשה לאישה במצב הזה ללכת למקווה. לפעמים העייפות הנלווית לטיפולים מקשה גם כן על ההליכה. ולפעמים צריך להקפיץ אותך לתחילת התור כי את פשוט לא מסוגלת לשבת ולחכות עד שיגיע תורך, ותאלצי לחכות עוד כמה ימים עד שיהיה לך מספיק כוח לנסות לטבול שוב. רציתי שיבינו כמה חשוב שהמקווה יהיה מקום נקי וסטרילי כדי שלא תחטפי זיהום כאשר גם ככה המערכת החיסונית שלך לא במצב טוב. רציתי להעביר להם שכמה שקשה להרבה נשים (בריאות) לעמוד עירומה מול בלנית, קל וחומר כשאין לך שד  — ואפילו את בעצמך לא מסוגלת להסתכל על זה – זה באמת קשה להתפשט ולהרגיש שאת מכריחה מישהי אחרת לראות את הגוף שלך. וגם אם הבלנית תהיה האישה הכי נעימה ורגישה בעולם, את לא יכולה להימנע מהמחשבות, “מה היא תחשוב על הגוף שלי?”. מבט מופתע, נגעל או מבוהל מצד הבלניות הוא הדבר הכי גרוע שהן יכולות לעשות, אפילו שזה באמת קשה לראות . בכל ביקור הן צריכות לדעת שיכול להיות שזהו הביקור האחרון שלך במקווה, ולא יהיו עוד הזדמנויות לעשות את זה “כמו שצריך”.

ההליכה למקווה היתה חשובה עבורי לא רק כדי לאפשר לי קרבה ותמיכה פיזית ורגשית מבעלי, אלא כדי להזכיר לי שגם אם אני עוברת תקופה קשה, עדיין אני נורמלית. עדיין הייתי צריכה ויכולה להמשיך לעשות את הדבר הזה שכל הנשים הנשואות עושות. וזה נתן לי תקווה.

הסרטן היה בנסיגה כמה שנים, אבל סאגת הסרטן שלי לא הסתיימה. כרגע אני זקוקה לתפילות כדי להתגבר. אנא התפללו עליי, אביגיל מלכה בת חנה יהודית ועל נשים רבות כמוני הנלחמות כל יום.

אביגיל כתבה בלוג זה חמישה שבועות לפני שנפטרה. אנו מעלים אותו כאן לזכרה וכהוקרה לה.
המאמר פורסם לראשונה באנגלית, במסגרת שיתוף עם The Layers Project Magazine

לזכרה של אביגיל מתקיים לימוד תנ”ך, ניתן להצטרף כאן.

אביגיל עבדה עם מרכז עדן במטרה להעלות את המודעות לסרטן השד דרך המקווה. בלוג זה הוא חלק מהמורשת שלה. לתרומה להמשך עבודת מרכז עדן בתחום זה, תרמו כאן.