בריאות האשה ואיכות חייה, אם כי לפעמים מוזנחים, חייבים להיות בראש סדר העדיפויות של כל הנשים וחווית המקווה שלהן. מרכז עדן מתמקת בחינוך נשים בכל הגילים, במיוחד על נושאים שם לעתים קרובות “מדי פרטיים” לחלוק.


עכשיו שזה כבר עבר, התבקשתי לשתף סיפור מפחיד, בתקווה שאחרים ילמדו ממנו ולא יסבלו כמו המשפחה הזאת.


הקשר שלי לסיפור הוא בכך שאני מתנדבת בניצה, ארגון ישראלי שמסייע לנשים הסובלות מדיכאון אחרי לידה.


זה סיפור על אישה שסבלה בצעירותה מחרדה ודיכאון, ברמה יחסית נמוכה, אך המשיכה לקבל טיפול תרופתי נגד דיכאון במשך הרבה שנים. ב”ה אחרי הלידות שלה היא לא חוותה החמרה במצב הבריאות הנפשית שלה.


כשהגיעה לגיל המעבר, רופא הנשים שלה קבע שתופעות הלוואי הפיזיות שלה היו משמעותיות מספיק בשביל לתת לה טיפול הורמונלי. לרוע המזל, רופא נשים זה לא שאל אותה על היסטוריית בריאות הנפש שלה ולא היה מודע לכך שהיא סבלה בעבר מחרדה ודכאון. כמו רב האנשים, אישה זו לא העלתה בדעתה לחשוב שיש כאן בעיה.


זה התחיל באופן הדרגתי. מצב הרוח המשתנים שלה תורצו בכך שהקן שלה מתרוקן. היא התחילה לחוות אי שקט ואיבדה את היכולת להתרכז, גם בדברים פשוטים.


ואז התקפי החרדות התחילו. היא עזבה את העבודה שלה, מכיוון שחשה שאינו יכולה לבצע אפילו משימות פשוטות.


עם הזמן היא התחילה לחוות קושי בלהיות לבד. היא הייתה מתקשרת לבעלה שיחזור הביתה מהעבודה, אבל הייתה מדוכאת מידי בשביל ליהנות מחברתו. היא הייתה מאבדת את העשתונות משום דבר.


ואז היו התקפי הזעם. היא הייתה צורחת וזורקת דברים. היה נראה שהיא איבדה שליטה לגמרי.


היא נשארה במיטה רב היום, מה שעזר לה לשמור על איזון ורוגע. ואז, עברו כמה ימים טובים, וככל שנשארה במיטה, מצב הרוח שלה השתפר. היא דיברה ברוגע, הזעם והתקפי החרדה נעלמו.


במצבה הנינוח היא שמה לב שכבר שבוע שכחה לקחת את הטיפול ההורמונלי שלה. היא לקחה כדור, וכבר בבוקר למחרת שוב איבדה שליטה. הרצף הזה חזר על עצמו עוד פעם אחת עד שבעלה החליט לבדוק מהם תופעות הלוואי האפשריות של הטיפול ההורמונלי. מסתבר ששינויים קיצוניים במצבי רוח ודיכאון שניהם תופעות לוואי אפשריות ורווחות הרבה יותר אצל אנשים שיש להם רקע של הפרעות במצבי רוח.


עכשיו שהתקופה הנוראית הזאת מאחוריה, האישה כבר חזרה לעצמה והמשפחה שלה נושמת לרווחה, הם רוצים לשתף את הלקח שלמדו- הורמונים משפיעים על מצבי רוח. ותרופות אחרות גם יכולות להשפיע. כל רופא שכותב מרשם לטיפול תרופתי צריך לקבל את ההיסטוריה הרפואית המלאה, כולל את של בריאות הנפש, של המטופל שיושב מולו. גם אם הדברים קרו מזמן, וגם אם הרופא לא שואל- תשתפו את המידע איתו. זה יכול להציל חיים.