כשמדריכת כלות לא רוצה ללכת למקווה

חיה הופט

תקשיבו, זה לא היה רק בגלל ליל המקווה שלי, אבל זה לא עזר שהייתי צריכה ללכת למקווה בדיוק אז. רבתי עם בעלי, קרסתי תחת עומס דרישות החיים ועזבתי את הבית בדמעות.

באותו לילה רציתי לכעוס ולהיות לבד עם מצב הרוח האומלל שלי. לא רציתי לטבול באינסוף הפרטים הטכניים לשם טהרה רוחנית, ולחלוטין לא רציתי להיות עירומה מול אישה זרה. אפילו לא רציתי לחזור הביתה לאחר מכן כדי להתנצל ולסלוח. אבל גם לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות להתחיל מחדש אז הלכתי למקווה.

“אני אכנס, אבל לא אברך”, אמרתי לעצמי. אבל כן ברכתי, בלחישה, כדי שה’ יוכל לשמוע, חובטת בעצבנות את המגבת הלא רצויה שהבלנית זרקה על ראשי לכסות אותי בדבקות דתית.

“אני לא אתפלל כל זמן שאני במים”, אמרתי לעצמי, “לא בא לי להתפלל כרגע”. אבל התפללתי, כשעליתי מהמים אחרי הטבילה השניה לחשתי, “בבקשה תעזור לי”.

טבלתי בפעם השלישית, התלבשתי במהירות ויצאתי לכיוון הבית כדי לסדר את החיים שלי. “אני צבועה”, אמרתי בזמן ההליכה, נותנת למחשבה לחלחל.

אני די אובססיבית לגבי מקווה. אני עובדת כמדריכת כלות, מלמדת הלכות נידה וכלים למיניות בקדושה לנשים לקראת נישואין. נשים נשואות מתייעצות איתי בקשר למערכות היחסים האינטימיות שלהן. בשביל הכיף, אני חוקרת וכותבת על יחסי אישות בתורה ועל מיניות.

יש לי תשוקה לתחום הזה, פינת ההתלהבות הקטנה שלי בעולם. אז כשזה מגיע לשמירה הפרטית שלי על טבילה במקווה, קשה לי להרשות לעצמי רגשות מעורבים או חשש. אני מרגישה כאילו אני חייבת להיות מייצגת של אורח החיים הזה, אפילו בתוך הראש שלי. כשאני כועסת או מתקוממת מולו אני נתקפת אימה עמוקה על שאני בעצם מתחזה, שאני לא אותנטית או לא עקבית.

אתן יודעות, כמו בת אנוש.

קשה ככל שזה יהיה לחיות עם החולשות שלי עצמי, אני יודעת שזה עוזר לי כמדריכת כלות. העבודה הזו מבטיחה לי את הפריבילגיה להיכנס לחיים הפרטיים של אנשים, ולא הכל שם רק שמש ואור. שמירת הלכה יכולה להיות קשה. אני חייבת להיות מסוגלת להכין כלות חדשות למציאות הזאת, להקשיב ולהשיב באמפתיה כשהתלמידות שלי חולקות איתי את הקשיים וההתמודדויות שלהן. אני יכולה לעשות את זה רק כשאני מקבלת את זה שגם לי יש התמודדויות משלי.

לעיתים קרובות מדי, הקפדה על טבילה במקווה מוצגת עם עליזות שלווה ומלאת השראה שמשתיקה ספקות ומציעה הבטחות כוזבות. דרך עדשות אלו, הביקור במקווה הוא מעין טקס חודשי בספא של התחדשות והשראה. מחזוריות של היפרדות וחיבור מחדש שמזינה את כל הבחינות של מערכת היחסים הזוגית ומשמרות את התשוקה בין בני הזוג. ההפסקה החודשית ממגע פיזי נותנת לאישה את ההזדמנות להתחבר לרוחניות ולאינדיווידואליות שלה.

כל זה נכון, לפעמים. אי אפשר להאשים מדריכות כלה בזה שהן רוצות לעורר השראה ולהדגיש את הצד החיובי. אבל טהרת המשפחה הינה משמעת רוחנית, בדיוק כמו ציוויים אחרים, לפעמים זה מהנה ולפעמים זה מתסכל. לפעמים זה מגביר, ולפעמים זה מפחית. זה מעשיר וזה חוסם, מגביל ומשחרר. מקווה איננו ארובה לאושר, אלא מסגרת שמאפשרת התעלות. הפוטנציאל הזה מתממש בחיים בתוך המסע הארוך של נישואין דרך עבודה קשה וסיוע מלמעלה. אין שכר פשוט להתמדה דתית.

במהלך שנות נישואיי חוויתי את ההתעלות הזו שוב ושוב. זה מה שמניע אותי להדריך אחרות בדרך זו של אינטימיות בקדושה. בסופו של דבר, הנקודות הנמוכות גם הן חלק מזה. המחזור החודשי יכול להביא לניכור ולאיחוד, וככה זה גם בחיים הדתיים. אנחנו מתרחקים ומתקרבים מחדש, אולי אפילו יותר משהיינו קרובים קודם, מנסים להתחזק ולחזק את הביטחון בדרכים בהן אנחנו שייכים אחד לשני.

חיה הופט היא כותבת ומדריכת כלות שמתגוררת בירושלים.