משהו ברגעים האלו כשעומדים במים הרכים של המקווה גורם לרגשות מודחקים וקבורים לעלות על פני השטח. פתאום, ללא התראה מוקדמת הדמעות עולות והבכי מתפרץ
לרבות מאיתנו יש צורך לבכות, אבל אין פנאי לכך, או מקום בטוח שאפשר לשחרר בו את האיפוק ופשוט…. לבכות. נדרשת אנרגיה עצומה מצידנו לשמור את הכאב עמוק בפנים כדי שנוכל להמשיך לתפקד ולהיראות “נורמלי”.
המקווה הוא המפלט שלנו. המקום הבטוח שלנו, בו שורה השכינה. הדמעות שלי מתערבבות עם דמעותיהן של נשים רבות לארוך הדורות. דמעות של אושר, של ציפייה ותקווה, דמעות של אכזבה מרה, של תקוות שנגוזו, של חששות, דמעות של כמיהה ובקשה. כאן במקווה בטוח לבכות, לשפוך את הכאב הכאב הפיזי והנפשי שלנו. כאן, התפילות שלי מתרוממות. הן התפילות שאני מבטאת במילים, והן התפילות שמעבר למילים, תפילות כל כך עמוקות ויקרות שרק ה’ מכיר אותן.
ברגע הטבילה הזה אני העצמי, הפגיע, הפתוח והאינטימי נעטף ומחוזק על ידי השכינה עצמה. הקב”ה אוהב אותי, אני בידיו המגוננות. לכל הקשיים שלי יש מטרה, ה’ גדול יותר מהטעויות שלי. אני עושה את הדבר הנכון. נסלח לי.
כל טבילה נרשמת לנו כזכות. כל טבילה של אישה בודדת משפיעה על עם ישראל. יתרה מכך, המים מגלמים את הצטברות הזכויות של אמותינו- שרה רבקה רחל ולאה וזכויותיהן של כל אותן נשים שטבלו לפניי הערב ויטבלו אחריי. מי המקווה מגלמים את הדמעות שלנו . התפילות שלנו נתמכות על ידי זכותן של כל הנשים היהודיות.
בעודי עולה ממי המקווה, אני יוצאת ממפגש עם השכינה מחוזקת ומרוממת בזכותה של הנשיות היהודית.

חיה זוסמן היא בלנית במקווה באלון שבות.