כאשר כלה מתקשרת ובוכה

כמדריכת כלות אני מקפידה לדון לפני החתונה בחוכמה ובאתגרים של המעברים ‘מותר-אסור’ שיוצרת לנו המסגרת ההלכתית. אנו דנות
במכשולים פיזיים ורגשיים שהחוקים יוצרים, בדוגמאות התנהגות שלילית שכדאי להתרחק מהן, ובדוגמאות התנהגות חיובית שכדאי לבני הזוג לפתֵח במהלך השבועות המאתגרים הללו. אני אפילו מציעה פעילויות מסוימות לתקופת הנידה הראשונה שלאחר החתונה, כדי שבני הזוג יישארו עסוקים ולא יחשבו רק על מה שהופך אצל בני זוג רבים לחוויה טראומתית של הפרדה פתאומית.

על אף ההכנה הזאת, אני מקבלת לעתים שיחות מכלות ומחבֵרות מייד לאחר החתונה, שבהן הן מנסות לבטא את המאבק שלהן בהלכות נידה ש’הוטלו’ עליהן. לעתים קרובות הן מתארות את השבר שהן חשות בעקבות הריחוק הגופני והנפשי שההלכות יוצרות בעבורן. “הרגשתי נטושה לגמרי, כאילו אני תינוקת שהושארה להילחם על חייה במאבק בלתי אפשרי”, סיפרה כלה אחת, אישה מבריקה, רבת תושייה ובוגרת. אני עושה כמיטב יכולתי ומקשיבה להן, מאששת את התחושות שלהן, ומבטיחה להן שהזמן אכן פועל כמרפא במקרה הזה, מפני שהוא מאפשר לבני הזוג הזדמנויות ללמוד לחיות עם המגבלות של ההלכה. אבל השיחה תמיד משאירה אותי המומה, זמן רב לאחר שהאישה הצעירה כבר ניתקה. גם לאחר שנות נישואין רבות וכאמא לילדים, החלקים העמוקים ביותר בתוכי מזדהים עם המצוקה שלהן.

בעוד מרבית הזוגות אינם חווים את ההיעדר החודשי הזה כטראומתי במשך זמן רב – ויש אף זוגות שחווים את תקופת הנידה כהפסקה מבורכת – אחרים, כמו בעלי ואני, מרגישים שמקום עמוק עמוק בתוכנו קמֵל במהלך השבועיים הללו, על אף המאמצים המרובים שאנו משקיעים ברגעים זוגיים שאין בהם מגע ולמרות תקשורת מילולית אמפתית.

גארי צ’פמן (Gary Chapman) מציע בספרו  Five Love Languages את הרעיון שלכל אדם יש שפת אהבה עיקרית אחת ושפת אהבה משנית אחת. כדי שאדם יוכל להרגיש נאהב הוא ובן הזוג שלו צריכים ללמוד איזו ‘שפת אהבה’ הם מדברים. חלקם מדברים בקבלת מתנות, ואם כן, עד שבן הזוג יקנה להם מתנה או יכין להם מתנה, שום כמות של כביסה מקופלת (מה שהוא מכנה ‘מעשה של שירות’) לא תספק אותם. לאחרים נחוץ זמן איכות, ולכן כל המחמאות שבעולם (‘מילים של חיזוק’) לא יניעו אותם. לפי התיאוריה הזאת רק אחוז מסוים מן האוכלוסייה חוֹוֶה את המגע הגופני כשפת האהבה העיקרית, שפה שיש לה העדפה זהה אצל גברים ואצל נשים.

ספרו של צ’פמן הוא רב-מכר כבש שנים רבות, והחוכמה המצויה בו העצימה בני זוג ואף גרמה למהפכה במערכות יחסים בכל העולם. ואולם, יש נקודה אחת שהוא לא הביא בחשבון. מגע גופני הוא שפת האהבה המהותית של כל אדם ואדם. אנחנו מתעברים באמצעות מגע גופני, נולדים במגע גופני, יוצרים את הקשר הראשון עם הורינו כתינוקות שזה עתה נולדו באמצעות מגע גופני, וממשיכים לקבל מנות בריאות של מגע מן האנשים האהובים עלינו במשך שנות ילדותנו. אמנם אנחנו הופכים לאנשים שמעריכים ‘מתנות’ או ‘מעשים של שירות’ כמייצגים את הרגשות הרומנטיים המדויקים של אהובינו, אבל אין מי שיכול לטעון שיש תחליף למגע גופני. כמובן, צ’פמן לא העלה על דעתו את הרעיון שקשר רומנטי ארוך טווח עשוי לכלול תקופות ממושכות נטולות מגע מלכתחילה. אך על אף האמת המהותית הזאת באשר לצורך האנושי הבסיסי שלנו, ההלכה מכתיבה לנו לעשות בדיוק את זה מדי חודש בחודשו. אני מאמינה שיש חוכמה עמוקה ברעיון ההרחקה, ושיש לו פוטנציאל לרענן את החיים האינטימיים של בני זוג, ובכל זאת – אחד עשר או יותר ימי הימנעות ממגע מדי חודש הם פרק זמן שלעתים מרגיש ממושך הרבה יותר מדי. הנשים שפגשתי שמשבחות את החוקים הללו מרחוק – מפני שהן בהריון, או מניקות או משתמשות באמצעי מניעה הורמונליים – בילו, למעשה, זמן מועט מאוד בהקפדה על ההלכות האלה.

אני חוֹוָה דיסוננס עמוק כאשר אני מלמדת כלות צעירות את ההלכות האלה. מצד אחד, אני יודעת שאני מלמדת אותן היטב, ואני מצוידת כראוי בידע הלכתי מסודר ומעמיק, ומחנכת אותן על אודות מושגים עיקריים של אינטימיות גופנית ורגשית. ומצד אחר, בעוד אני משתמשת בחלק ניכר מזמן הלימוד שלנו כדי ללמד את התפתחות דיני הנידה וכדי להעצים את הנשים הצעירות על מנת שיכירו את המשאבים ההלכתיים הקיימים, על מנת שתוכלנה להיות בטוחות לגמרי בקיום המצוות, אני סבורה שהעבודה שלי כמחנכת לאינטימיות חשובה לא פחות – אם לא יותר – מאשר כמורה להלכה. אני כנה לגבי האתגרים של חיי נישואין על פי ההלכה, מבלי להרתיע, ומחדירה נקודות מבט חיוביות שליקטתי בשנים האחרונות ממורות וחברות חכמות, שאותן מצאתי בחיפושיי שלי אחר החיבור להלכות הללו. אבל לעתים אני מרגישה לא ראויה לשמש כדוברת של ההלכות לנשים כה נבונות ומעוררות השראה, משום שאותן הלכות עצמן גורמות לי ולבעלי לבדידות ולכמיהה שלעתים נראה שהן יותר מזיקות לנישואינו מאשר מועילות להם. אמנם אני ממשיכה ללמד בגילוי לב ובאמונה, אך אני שבה ושואלת את עצמי: “כיצד אפשר ללמד את ההלכות הללו מתוך להט אמיתי בה בשעה שאני מפקפקת בבינה שעומדת מאחוריהן”?