טהרה

לפני ארבע שנים הייתי בחדר השינה שלי והתכוננתי למקווה, כשקיבלתי טלפון מחברה קרובה. “היתה תאונה,” היא אמרה. “אנחנו הולכים לבית החולים. את רוצה טרמפ איתנו?”בני בן ה-17 נסע עם בנה ושני בנים נוספים לקריית מלאכי.

השארתי את הרצפה שלי חצי שטופה, את ארוחת הערב חצי מבושלת, שלחתי את הילדים לשכנים, ונכנסתי היישר אל הטראומה הגדולה ביותר בחיי ובחיי משפחתי.

שום דבר לא יכול היה להכין אותי לחדשות שקיבלתי באותו לילה. אין דרך להכין את עצמך לבשורה שהבן שלך נהרג בתאונת דרכים. כשהגענו לבית החולים חיכינו שעות, בלי לדעת מה קרה. בסופו של דבר, אמרו לנו שהוא מת מהפגיעה בתאונה, ושאין מה לעשות. הרוסים ומזועזעים, חזרנו הביתה לספר לילדים. כשהגענו הביתה, קיבלו את פנינו חברים תומכים, ורבנים מהקהילה, שהכינו אותנו למה שצפוי לנו בימים הקרובים. אחת השאלות ששאלתי אותם, ועד היום אין לי מושג איך הייתה לי הנוכחות נפשית לשאול אותה, היא אם בכל זאת אני צריכה ללכת לטבול באותו לילה. התשובה שקיבלתי היתה, שמכיוון שאסור לנו לקיים יחסים בזמן אונן ובמהלך השבעה, אני יכולה לחכות עד אחרי השבעה. נאמר לי גם שאם זה באמת חשוב לי ולבעלי להיות מסוגלים להתחבק ולתת תמיכה פיזית לפני ההלוויה, אז אוכל ללכת אם ארצה, אך זו ממש לא חובה.

לא היה לי ספק שאני צריכה חיבוק מבעלי, אבל בהתחשב בכך שמעולם לא נהניתי מההכנות למקווה, החלטתי שלא כדאי להתכונן במצב שבו הייתי. הרעיון לעבור את ההכנות המדוקדקות בזמן שעדיין הייתי מסוחררת מהחדשות המפלצתיות על הבן שלי היה יותר מדי.

אבל אז שיניתי את דעתי.

חברה שלי, שמתנדבת בחברה קדישא, שמעה את שיחתי עם הרבנים ושיתפה אותי במשהו שלא ידעתי. היא אמרה שיש סיכוי שהחברה קדישא תשאל בנות משפחה שרוצות להיפרד מיקירם אם הן עצמן טהורות. כי אם לא, ברגע שהחברה קדישא תבצע את הטהרה, אולי לא יתנו לך לגעת בו, לחבק אותו או לתת לו נשיקה. אפילו לא הצלחתי להבין איך אני רוצה להיפרד מהבן שלי. לא יכולתי לדמיין להיות עם הגוף שלו. אבל כן ידעתי דבר אחד בוודאות, אם ארצה לגעת בו בפעם האחרונה, לא אתן לאף אחד או לשום דבר לעמוד בדרכי. אז בזמן שחברה אחת לקחה את בעלי כדי לספר לבת שלנו שלא הייתה בבית שאחיה מת, חברה אחרת לקחה אותי ישר למקווה. התקלחתי כמתוך טראנס, עשיתי את מינימום ההכנות והתיישבתי על כיסא בחלוק בזמן שחברתי היקרה סירקה את שערי.  פשוט לא יכולתי לעשות את זה בעצמי..

כשהגיע הזמן, בקושי יכולתי להיכנס למקווה. הבלנית לקחה את ידיי והובילה אותי פיזית, בלבוש מלא, לתוך המים. היא בירכה אותי שקיום מצוה זו יהיה לעילוי נשמת הבן שלי. טבלתי. התלבשתי. והלכתי הביתה מרוקנת מתחושה, כדי לתכנן את הלוויה.

כן, בעלי ואני יכולנו להתחבק באותו לילה. האם זה עזר? שום דבר לא יכל לעזור. הגיע הזמן להתחיל ללמוד לנווט במציאות החדשה הזו ביחד.

למחרת בבוקר לאחר הטהרה יצא החברה קדישא מהחדר לדבר עם הרב ואני נשארתי בחדר לבד עם בני. נתתי לו נשיקה על הרקה ואמרתי מה שהייתי צריכה, יישות מטוהרת אחת לאחרת. באותו רגע כבר לא ראיתי את התינוק שלי עטוף בלבן, אלא ראיתי את נשמתו עטופה ומוקפת בכבוד ה’. שמתי את ידיי על ראשו ובירכתי אותו בברכה שנתתי לו כמעט בכל ליל שבת מאז שנולד, וביקשתי מהשם שישמור עליו. כשהם חזרו לחדר ואמרו, “אף אחד לא נוגע בגוף”, כבר היה מאוחר מדי. שתקתי. הרגע היה ביני לבין הבן שלי, ואני אסירת תודה על כך שהצלחתי לקבל אותו.

רצים קדימה חודשיים, או שלושה. אף פעם לא ממש נהניתי להתכונן למקווה, אבל עכשיו ההכנה הייתה כואבת. בכל חודש, מי האמבט שלי התערבבו עם הדמעות שלי. הזלתי הרבה דמעות במהלך פרק הזמן ההוא ולא הצלחתי להבדיל בין דמעות רגילות של אבל לבין מה שהרגשתי, שבעצם היה PTSD, פוסט טראומה הקשורה בביקור ההוא במקווה לפני ההלוויה. לאנשי המקצוע שאליהם פניתי הייתה תשובה זהה עבורי: מוקדם מדי לדעת. קיבלתי היתר לדלג על האמבטיה ורק להתקלח, אבל המשכתי להחמיר עם עצמי. מה שאבין רק בהמשך, ושעדיין לא הייתי מודעת לכך היה שככל שאוכל להקל על עצמי בהכנות, כך יהיה לי טוב יותר. אבל מה שהכי הטריד אותי היה שבעוד שהליכה למקווה באותו לילה נורא נתנה לי הזדמנות להיפרד מבני ללא שום הגבלה, ההכנות שהמשכתי לעשות בכל ליל מקווה מאז, גרמו לי לחשוב יותר על הבן של וכמה התגעגעתי אליו, ופחות על הקשר שלי עם בעלי. טקס שהיה אמור להיות קשור לזוגיות שלנו, שבו הייתי אמורה לעשות מדיטציה על מערכת היחסים שלנו, הפך לטקס של זיכרונות כואבים ומדיטציות קורעות לב על בני.

בסופו של דבר, ככל שחלף הזמן, זה נעשה קצת יותר קל. גם עזר שהסתפרתי קצר. נרגעתי יותר בהכנות, והתחלתי טיפול בPTSD .ההליכה למקווה עדיין היתה טריגר לטראומה של מותו של בני, וגם אם העוצמה פחתה עם הזמן, היא תמיד הייתה שם. בשתי הזדמנויות לאחר מותו של בני, מצאתי את עצמי נאלצת לטבול שוב בליל השנה של הלוויה. זה בהחלט העלה לי את הלילה ההוא ואת כל הטראומה שנלוותה.

זה היה תהליך ארוך. אבל בשנה שעברה, כשהאזנתי לפאנל ממרכז עדן שדן במקווה, הבנתי שאני יכולה להחליט במה אני רוצה להתמקד. חווית המקווה לא חייבת להיות טראומטית עבורי. אמנם אני מנסה לא להימנע מהרגשות שעולים כשאני מתכוננת, אך אין לי בעיה להסיח את דעתי בזמן ההכנות כמו בהאזנה לפודקאסט אם אני צריכה. אבל כשאני טובלת ומי המקווה מקיפים אותי, אני יכול להחליט להתמקד – להתמקד בנוכחות ה’ המקיפה אותי בזמן שאני מקיימת את המצווה הזו, להתמקד בנוכחות ה’ שעוטפת את בני, כמו שהורה עוטף, במקומי. לבחור להתמקד במערכת היחסים שלי עם בעלי, עצם הקשר שיצר את הבן היפה שלנו, מערכת יחסים שצמחה בדרכים שלא יכולתי לדמיין. ואני יכולה להתמקד בעם ישראל ובשכינה שסביבנו, בינינו ובתוכנו.