כאשר אני הולכת למקווה, אני משועממת. אני הולכת, מתרחצת, אני קוראת באמבטיה – זה החלק הנעים לי ביותר בחוויה הזאת – אני שוטפת את עצמי, אני טובלת, אני יוצאת. לאחרונה התחילה אחת הבלניות במקווה המקומי לשאול אותי אם אני רוצה זמן נוסף במים לפני שאני יוצאת. בכל פעם שאני שומעת את ההצעה הזאת יש בי חלק שמתרגש מן העובדה שהקהילה שלי מציעה את המרחב ואת הזמן הזה, והחלק הזה שבי מקווה שיש נשים שאכן מנצלות את ההצעה. החלק האחר שלי פשוט אומר: “לא, תודה” ויוצא החוצה מהר ככל האפשר, מפני שאין ספק שזה לא בשבילי.

יש לי הרגשה שאני לא האישה היחידה שמוצאת שכל החוויה ריקה מרוחניות. ואין כוונתי לומר שההליכה למקווה היא חוויה שלילית עבורי. יש תהום עמוקה בין השראה לבין טינה, ואני תוהה מי עוד שרויה עִמי במרחב הזה של סובלנות מאופקת. זה בסדר, אנו אומרות, לא צריך לעשות מזה עניין. הלוואי שאדישות תהיה הרגש הגרוע ביותר שהמקווה מעורר במי שבאה אליו. ובכל זאת יש משהו מאכזב ביציאה מן המקווה המחומם כראוי בתחושה שהיא – איך לומר – קרה.

בכתיבת המאמר הזה חשבתי שאשתמש בו כדי להבריא את חוויית המקווה שלי, ואולי לפתח דרכים שיהפכו את הטבילה שלי למשמעותית. אבל אני מכירה את עצמי ואת הרוחניות שלי מספיק טוב. כאשר אני מחפשת משמעות, אני מחפשת אותה בטבעיות בספרים על המקווה ולא במים עצמם. הייתי יכולה לקרוא מה שכתבו טובלות במשך הדורות, הייתי יכולה לכתוב בעצמי סיפור על משמעות המקווה עבורי. אבל, כפי שאמרתי, אני מכירה את עצמי: אני נכנסת למקווה ומנערת מעליי את המסגרת המשמעותית ממש כשם שאני מתנערת מן המגבת. לטוב ולמוטב – אין חציצות במקווה. גם לא החציצות שבניתי לעצמי ושאני מנסה להתמודד איתן באותו רגע. זו אני והמים, והטקס המוכר, והידיעה שעשיתי זאת בעבר ואעשה זאת שוב.

יש עוצמה גם בידיעה שאני נמצאת כאן מפני שאני צריכה להיות כאן. כפי שכתב אברהם יהושע השל: “וכאשר אני חלש, המצוות מעניקות לי כוח; כאשר ראייתי עמומה, החובה מעניקה לי השראה”. הריטואלים, החובה, והעובדה שאנו מצוּוִים, יכולים לשמש משענת כאשר אנחנו נטולי השראה. החובה משתלטת במקום שבו ההשראה לא קיימת. אבל מה נעשה אנחנו – שאין לנו לא השראה ולא צער, שאנחנו תמיד באות ממקום של מחויבות מרצון?

אולי אנו יכולות ליצור משמעות במקום שנעדרת ממנו המשמעות. לבוא ולדעת שהכל יהיה שגרתי – אף זוהי מתנה בפני עצמה וכשהיא לעצמה. ואולי די בזה. יש עוצמה ותוקף גם במה שצפוי, בהכרה שאני נמצאת כאן מפני שעליי להיות כאן, ואני עושה הפעם את מה שעשיתי בפעם שעברה, מפני שזו מצוָה ואני מצוּוָה. המים – הגורם שנמצא בזרימה מתמדת ומציין שינוי – חדלים מתנועה והם שוקטים באגן הטבילה, שבה כל טבילה דומה לכאורה לזאת שקדמה לה. כמו טקסים אחרים שחוזרים על עצמם, וכמו המים המטפטפים על הסלע, גם אני חורצת חריצים בזהות שלי כאשר אני הולכת למקווה שוב ושוב. זהו חלק ממני וממה שאני עושה, וגם אם אני לא מרגישה בכך – זה משפיע עליי. כשם שתהליך הטהרה מתרחש בין אם יש לי כוונה ובין אם לאו, המקווה לא זקוק לכוונה כדי לפעול את פעולתו. הוא קיים. ובמקום לנסות למצוא עוד ועוד דרכים, אני מתכננת להעריך את 

הדרכים שבהן זה פשוט מספיק.