חשבון הנפש במקווה

כמעט פספסתי את השלט בעודי ממהרת להתלבש ולצאת מחדר ההכנה: אנא שימי לב לנקיון החדר והשאירי אותו כפי שמצאת אותו”.

כמובן, לא הייתי צריכה לראות את השלט, אני תמיד משתדלת להתחשב ולא להשאיר מאחורי בלגן. אבל זה לא תמיד היה כך. אני מתכווצת כאשר אני נזכרת בחוויותיי מלפני עשור, בשנותיי הראשונות כטובלת במקווה. אני בטוחה שלעיתים קרובות הייתי משאירה חדרים מבלי לוודא שהם נקיים. לא משום שלא היה לי אכפת, או משום שחשבתי שיש אחרות שינקו אחריי, פשוט לא הייתי אדם מסודר או מאורגן, ולא הייתי כל כך מודעת לסביבה שלי. גם הסחת הדעת שבחיפזון להגיע הביתה אחרי הטבילה והלחץ שמאפיין כלה טריה הובילו לתוצאה שהיא התרכזות בעצמי. במבט לאחור אני מקווה שלא השארתי בלגן אותו צוות המקווה היה צריך לסדר, אני מקווה שלא גרמתי לאף אחת לעבוד יותר קשה, אבל כנראה שכן עשיתי זאת.

כאשר אנחנו, נשים, מדברות על נושא המקווה בתוך עצמנו, אנחנו לעיתים קרובות חולקות את החוויות השליליות שלנו: בדיקה חודרנית של גופינו, מגבות מופלות על ראשינו ללא הזמנה באמצע הברכה, שאלות מעליבות, בושה ומבוכה. אפילו אם רב החוויות שלנו מהמקווה הינן חיוביות או טבעיות באופן מבורך, סיפורי האימה הם אלו שאנחנו חולקות עם חברות או מעלות לרשתות החברתיות בתלונה על כך שנעשה לנו אי צדק. אנחנו אולי מעריכות אך שוכחות מהר מאד את הבלניות שהיו מסורות, נדיבות ודיסקרטיות. אנחנו אולי זוכרות ברכה משמעותית במיוחד, או פעם מסוימת שהבלנית היתה רגישה במיוחד. אולם איכשהו אנחנו עדיין נוטות להתמקד דווקא בחוויות שהביאו אותנו להרגיש במגננה, להרגיש מוטרדות או מושפלות באותו רגע בו היינו פגיעות וכמהות למידה של כבוד, ואפילו לרגע של רוחניות.

כאשר הסתכלתי על השלט שמזכיר לי לנקות, חשבתי על עצמי הצעירה: מרושלת ומוטרדת, תופסת את התיק שלי וממהרת לייבש את השער. אני מקווה שצוות המקווה שפט אותי לכף זכות. אני מקווה שהן לא הסתכלו על חדר ההכנה המבולגן וחשבו “מי היא חושבת שהיא? איך היא יכולה פשוט לעזוב ולהשאיר לנו לסדר את הבלגן שלה? איזו אישה אנוכית ובלתי מתחשבת.” אני מקווה שהן הבינו שאני בסך הכל אדם לא מושלם שמנסה להתמצא ולעשות כמיטב יכולתי.
ישנם חודשים, בהם אני שוכחת שהבלניות במקווה הן גם בני אדם לא מושלמים. אני רואה את החסרונות שלהן כבחירות מודעות: בורות מרצון, מקובעות מבחירה, קולניות מתוכננת מראש. אני נכשלת בראיית הנשים האלו כפי שאני רואה את עצמי, כנשים שמנסות לעשות את התפקיד שלהן עם האישיות שלהן והמגבלות האנושיות שלהן. אני יכולה להשתפר בזה; אני יכולה להוסיף קצת אדיבות וסבלנות לתוך התערובת.

כמובן, אני לא שותקת כאשר אני מרגישה שהגבולות שלי נחצים, ואני דורשת את הזכויות שלי כטובלת במקווה. נשות צוות המקווה צריכות להיות רגישות לצרכים של כל טובלת. ההכשרה של עדן לבלניות, המקנה ידע וגם רגישות, עשתה עבודה משמעותית כדי לעזור בתחום זה. התפתחויות מסוג זה נחוצות על מנת להביא לשינוי חיובי עבור כולנו. ובכל זאת, כשאני זוכרת להתבונן על הבלניות עם יותר הבנה ואמפתיה, זה מקל על המפגשים האלו. זה מאפשר לי לקוות שבדיוק כפי שאני נהייתי יותר מודעת לאחרים במשך השנים, גם בלנית לא רגישה מספיק או שאינה יודעת מספיק יכולה להשתנות ולגדול. בינתיים, אני מנסה לחנך את עצמי, לתקשר בצורה ברורה ולקבל את העובדה שכולנו פשוט עושות כמיטב יכולתנו.

אם היתה לך חוויה חיובית במיוחד עם בלנית במקווה, נשמח לשמוע עליה בתגובות.