מאמר זה הוא חלק מסדרה המתארת את יופיו של המנהג הקדום של טבילה אצל כל קהילות ישראל בערב יום כיפור,  למאמר נוסף לחץ כאן ולשיעור לחץ כאן.

להנחיות ומסגרת רעיונית לטבילה שכזו ראי טור ימני בלינק הזה

מאת יטבת פייראיזן-וויל

ערב יום כיפור. בין המולת ההכנות הלוגיסטיות (אללי, שוב סירים…) פילסתי רגע לעצמי ויצאתי – לטבול ביום שהוא הערב הגדול. זו הפעם הראשונה שבכלל חשבתי על הרעיון.

ואני מניחה שזה לא מעט בזכות השיח סביב המקווה שהתפתח בשנה האחרונה, ובמיוחד, כתוצאה של השתתפותי בקבוצת “טובלות נחת” בפייסבוק שפתחה עוד צוהר לכמיהה התמידית שלי לטבילה כחוויה רוחנית מעצימה. עד כה תמיד היה ברור ומובן שרק האיש שלי הוא זה שטובל בערב החג, הפעם אני ולא לבד- לקחתי איתי ברגע של ספונטניות את בתי בת ה-8. בדרך, תוך כדי נסיונות חמיקה מפקקי השטיבלך המסורתיים, הסברתי לה על הפרקטיקה של הטבילה ופחות על המהות. חששתי בין היתר, איך היא, כחובבת אסתטיקה, תגיב ליושנו של המקווה והכיורים המתקלפים… התפללתי שהמפגש הראשון יהיה נעים אבל בעיקר עסקנו בריצה – להגיע בזמן בטרם חצות היום. ובכניסה למקווה תור ארוך של נשים בכל הגילאים, בכל הכיסויים. אני מופתעת מהפופולריות של העניין ומתרגשת – חוששת ומנסה לתווך לעצמי ולה את הדברים, אבל היא ברוגע ובעיניים צמאות שואלת מתבוננת בעין טובה והנה זכינו ולפנינו בתור ישבה שרה פרידלנד בן ארזה שהסבירה לה את מהות המים המטהרים מן הרחם והבריאה, ולמרות שכבר הגיע תורה להיכנס המשיכה וחיברה אותה בצורה מופלאה אל הראשית. ולבסוף נכנסנו ביחד אל המים, ברכות, בעיטוף, בהתרגשות ובהודיה עצומה. זה בדיוק אותו המקווה בו התפללתי פעם אחר פעם אחר פעם, בדמעות ובכמיהה שאזכה ויום אחד היא תהיה לי. עם הטבעיות שבה היא קיבלה את המים והמים אותה ואותנו והתפילה ותחושת השפע האור והזכות, התפללתי שהמפגשים הבאים שלה עם המים יהיו מדויקים, מאפשרים ומבורכים לפחות כמו זה עתה, והרגשתי – השמים פתוחים.

יטבת גרה בירושלים ועובדת בבית אבי חי

לבלוג על המנהג לטבול בערב יום הכיפורים

לשמיעת שיעורה של איריס זינגר על רעיון הטבילה לנשים בערב יום כיפור – https://edencenter.podomatic.com/entry/2013-10-03T01_00_44-07_00

רשימת המקומות ושעות הפתיחה לטבילה לנשים בירושלים תשע”ו מופיעה בדף הפייסבוק של מרכז עדן – https://www.facebook.com/theedencenter/posts/10153129580747686