מעולם לא עשו לי את “השיחה”. הפעם הראשונה ששמעתי על יחסי מין הייתה בכיתה ו’ כשחברה סיפרה לי איך ההורים שלי יצרו אותי ואני הגבתי ב”ההורים שלי לא עשו את זה!!“. אופייני.

מה שקצת פחות אופייני היה בפעם הראשונה שחוויתי מיניות. הייתי בכיתה ב‘. חציתי את הרחוב לביתי כשירדתי מההסעה, כשגבר ביקש שאכוון אותו. הייתי בת 6, עניתי לו ש“אני לא יודעת” והמשכתי הלאה. כשהכנסתי את הקוד לשער הקדמי לבית שלי, הוא שוב היה שם ושאל אם אני יכולה לנסות להראות לו איך להגיע לאן שהוא צריך. בהיותי ילדה טובה, אמרתי בסדר, או פשוט הלכתי אתו, אני לא בטוחה בדיוק מה קרה.

מה שקרה באותו יום הכתיב את אמונתי כיצד העולם עובד. על איך גברים מתנהגים ומה הדבר היחיד שממנו אכפת להם. התפיסת עולם שלי על מהי מיניות  וכי התחושה הפיזיולוגית של הנאה מינית נקשרה בפחד ואשמה.

הוריי התקשרו למשטרה. הם שאלו אותי שאלות כדי לנסות לעזור לתפוס את הגבר שפגע בי. לא הבנתי אז שלא סיפרתי להוריי מה קרה בפועל. רק בגיל 25, כשישבתי עם פסיכולוגית מומחית בטראומה, הבנתי שמעולם לא סיפרתי לאף אחד מה באמת קרה באותו היום. וכך, במשך 20 שנה הייתי בטוחה שעשיתי מזה עניין גדול מדיי, שזה לא היה כזה “ביג דיל”, יש דברים גרועים יותר ושהייתי ברת מזל. מה שכן, זה הוביל לשימוש בטכניקות הגנה עצמית פנימיות רבות שהקמתי לעצמי לאורך השנים.

לא חשבתי שיש לי בעיה אמיתית. נכון, פחדתי ללכת לבד, אפילו ביום; נלחצתי כשמישהו זר דיבר איתי; לא אהבתי להתחבק עם חברות ובכלל לא אהבתי כשנגעו בי יותר מדי. אבל האישיות החיצונית שלי לא הראתה שום דבר מזה. לחבריי הייתי מנהיגה, לא פחדתי מכלום ותמיד הייתי מוכנה להרפתקה. אבל כשהייתי לבד הדברים נראו אחרת.

התארסתי, והתחלתי ללמוד אצל מדריכת כלות לפני החתונה שלי. למרות אפילו שהיא הייתה מורה מצויינת ולימדה אותי כראוי, הפנמתי את ההלכה כמחמירה יותר ממה שהיא.  התעלמתי גם מכל ההיבטים הרגשיים ופשוט הסתכלתי על הכל מנקודה מעשית של מה שצריך לעשות. מדריכת הכלות שאלה אותי אם חוויתי אי פעם טראומה מינית, וזו הייתה הפעם הראשונה שהודיתי בכך. היא הזהירה אותי שפעילות מינית יכולה להעלות עבורי תחושות לא צפויות וקשות. היא עודדה אותי לספר לארוסי, וזה מה שעשיתי. הוא הגיב באהדה ותמיכה. בשבוע שלפני החתונה אמא ​​שלי שאלה אותי אם אני רוצה ללכת לפסיכולוג, לדבר על מה שקרה לי כשהייתי קטנה. אמרתי שלא. אני הייתי בסדר. לא הייתה לי בעיה.

הפעם הראשונה שהיינו אינטימיים היה כל כך טכני – כך הצלחתי. בהמשך, אפילו כשהבנו מה גורם לי הנאה, זה היה נורא. בכל פעם שהייתי מתעוררת מינית הייתי משתגעת- בוכה ורועדת מפחד, לא מבינה מה קורה לי. האשמנו את הגלולה…  בכל פעם שבעלי רצה לקיים יחסים, הייתי צריכה להכריח את עצמי להגיב, ויחד עם זאת לאהוב אותו. רציתי להנות מזה בעצמי, אך לא הייתי מסוגלת. כל כך הרבה תסכול עבור שנינו. גם ההכנה למקווה תמיד הביאה לחץ נוסף, והרגשתי שלעולם לא אוכל לעשות זאת מספיק טוב.

אחרי שישה חודשים של נישואים הפסקתי את הגלולה ומיד נכנסתי להריון. זה היה דבר הכי טוב בשבילי. הייתי חופשייה מהגלולה. נהניתי מרגשות חדשים של אמון וביטחון עם בעלי. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להרפות וליהנות להיות ביחד.

שנתיים עברו, עם עליות וירידות. בעלי היה כל כך חזק והעוגן שלי ליציבות. הייתי בהריון עם ילדנו השני כשהוא אמר, “אנחנו לא יכולים להמשיך ככה יותר. אנחנו צריכים עזרה, את זקוקה לעזרה. בשבילי ובשבילנו”. ידעתי שהוא צודק. ידעתי שזה לא נורמלי לצרוח מפחד באמצע מגע אינטימי או לחוות פלאשבקים בזמן שאתה מבלה עם אהבת חייך. ידעתי שזה לא תקין שהיה לי צורך להדליק את האור כדי לוודא שזה הוא, או להתנהג כמו ילדה קטנה ולחוות התקפי זעם. התחלתי לקבל סיוטים שהעירו את שנינו לילה אחר לילה. הכל הלך והחמיר והמצב היה כל כך גרוע שהתקשתי לתפקד.

לבסוף התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית מומחית לטראומה ילדים ובהמשך טופלתי אצל סקסולוגית. זהו תהליך ארוך שבעלי ואני עדיין עוברים יחד ואני כל כך ברת מזל שיש לי את התמיכה המלאה שלו. רק כאשר הצלחתי להבין את עצמי ומה קרה לי, כולל השלכות הטראומה, רק אז הצלחתי להתחיל את הריפוי שלי. עם ההיסטוריה שלי רציתי להיות מסוגלת לעזור לבנות כמוני. לאחרונה שמעתי על קורס להכשרת מדריכות כלה. נרשמתי ואני נהנית מכל רגע. אני מקווה להיות מדריכת כלות שיכולה ללמד ולתת מתוך הבנה וחמלה.