ההרחקות קשות לנו. לעתים קרובות אני פוגשת נשים – כלות, נשואות טריות וחברות קהילה שנשואות כבר שנים רבות – שנאבקות בהקפדה על ההרחקות. ‘הרחקות’ מתייחסות למרחק שאנו מקפידות עליו בזמן הנידה, ההפרדה הפיזית בין האיש לאישה וההתנהגות הכללית של האיש והאישה בזמן דימום הווסת ובשבעת הימים הנקיים שלאחריו. ההרחקות כוללות מגע גופני ופעולות – כגון שינה באותה מיטה – שעשויות להוביל לקרבה גופנית, ועוד הרבה יותר.
מה שהופך את ההרחקות לקשות כל כך הוא שהמגע הוא דרך מהותית – שלא לומר בסיסית – לבטא אהבה וחיבה. נשים שואלות: ‘ומה אם יש לי יום רע ואני זקוקה לחיבוק?’; ‘ומה אם קרה דבר נפלא ואנחנו רוצים להתחבק? גם אם זה לא יוביל לפעילות מינית?’; ‘שמרתי נגיעה עד החתונה ועכשיו אני צריכה לעשות את זה שוב עם בעלי?’; ‘עברתי הפלה – באמת בעלי ואני לא יכולים לגעת זה בזה?’
כל השאלות האלה אמיתיות והן נוגעות בלב המאבק: כיצד אנו מתמודדות עם העובדה שהמסורת שלנו מגבילה את הדרך שבה אנו מביעות אהבה, מרגוע ותמיכה לאדם האהוב עלינו ביותר בזמן שאנו נידות?
אני סבורה שכל אחת ואחת צריכה למצוא את התשובה שלה לשאלה הזאת כדי להרגיש שאכן נענתה. אני יכולה להציע תשובות אפשריות, אבל אני מעודדת כל אחת מאיתנו לדבר עם בן הזוג, עם חברים, בני משפחה ומנהיג או מנהיגה רוחנית, כדי להתחיל להרכיב תשובה שהיא לא אפולוגטית אלא מעניקה לנו כוח ואמונה שבעזרתם אפשר לגשת לקיום המצווה הזאת.
1. ראשית חשוב להכיר בכך שכל מי שמתמודדת עם ההרחקות איננה לבד. חלק ניכר מן הכאב הגדול שאני פוגשת מגיע מאנשים – גברים ונשים – שמרגישים בודדים, וכתוצאה מכך מתביישים שכל כך קשה להם. ריחוק מן האדם האהוב עלינו ביותר קשה לכולם! וכך צריך להיות – מפני שמשמעות הדבר היא שאנו רוצות לגעת בבן הזוג שלנו.
2. תקשורת היא מפתח. בתקופה שאנו נידות ההלכה מאתגרת אותנו למצוא דרכים חדשות שבהן אפשר להביע אהבה, תמיכה ונחמה. למשל, כאשר אנו מתווכחים התגובה הראשונית שלנו להתפייסות היא מגע גופני. אבל בזמן הנידה אנו מגלים שיש הזדמנות להניע את שריר התקשורת. זה יכול לגרום לנו לחשוב: כיצד אני יכול להביע אהבה ודאגה טוב יותר באמצעות מילים? אלו התנהגויות אני יכול לאמץ כדי להראות שאכפת לי? זה יכול להיות בשיחה מעמיקה בלימוד תורה, בשיתוף התקוות והמאבקים האישיים שלנו, ואפילו בשיחה על אודות הקושי הרב שיש לנו בגלל ההרחקות. זה גם יכול לבוא לידי ביטוי במעשה של נדיבות, כמו שטיפת כלים, הכנת ארוחת ערב או השכבת הילדים לישון. זמן הנידה מעניק לנו הזדמנות לשפר את התקשורת בינינו. תקשורת בחיי הנישואין יוצרת רמת אינטימיות עמוקה ומקודשת שמעצימה את החלק האחר של החודש.
3. לראות את זמן ההרחקה כזמן-עצמי. בשבת אנו נחים ומנצלים את הזמן להתבונן, לעשות מעין ספירת מלאי ולהתחדש. גם זמן הנידה דומה. זה הזמן שבו אנו יכולים להתבונן על חיי הנישואין שלנו, לראות את המתנות שיש לנו – כולל המגע הגופני, שאולי התייחסנו אליו כאל מובן מאליו. וכמו בשבת, פעולת ההפרדה, הריחוק, יוצרת את הקדושה. עלינו לנוח כדי שנוכל לתת במלוא כוחנו, בין אם במעבר מן השבת לימות החול ובין אם במערכת היחסים שלנו. בזמן הנידה, אנו – הנשים שלעתים קרובות נמצאות במצב של נתינה אינסופית –צריכות להתמקד בעצמנו. אנו מתרכזות בכלים הגופניים שלנו, אני מתכווננות לצרכים של הגוף שלנו ומאזינות לו. זו הנהגה חשובה מפני שהיא בונה את המודעות העצמית שהופכת לטיפוח הגופני והרוחני שלנו למשך כל חיינו! כאשר אנו מקפידות על ההרחקות, אנחנו אמנם מתרחקות מבן הזוג שלנו, אבל אנו מתקרבות לעצמנו ולצרכים שלנו – וזה יכול לעזור לנו לשפר את הנתינה שלנו לאהובים עלינו וגם לעבוד את ה’.
4. הסבלנות היא יותר מאשר מידה טובה, היא הכרח. לחלק מן הזוגות יכול להיות קשה לקפוץ ישירות אל שמירת כל ההרחקות ברמה של השולחן ערוך. ככלל, אם אתם נמצאים במצב כזה, כדאי לבנות את ההקפדה צעד אחר צעד כלפי מעלה, ולא לצלול פנימה ולבסוף לא לקיים כלום. אין ערוך לחשיבות של הסבלנות שאת צריכה לגלות כלפי עצמך וכלפי בעלך בתהליך. למי שזה עתה התחתנו, נידה היא מצווה חדשה לגמרי. חשבו על מי שמחליט לשמור שבת לראשונה – נדרש מאמץ, צעדים קטנים, וסבלנות. וגם אם אנחנו נשואים כבר שנים רבות, עדיין אנחנו נכנסות למצב של נידה – בין לידה והנקה יש מצב שנשים לא נידות במשך חודשים רבים – ולכן המצב הזה יכול להרגיש חדש, כמו בהתחלה.
5. חשוב לציין שבמקרה שיש כאב פסיכולוגי גדול ההנחה מותירה מקום להקלות בהרחקות. אם את במצב כזה, נכון להתייעץ עם הסמכות ההלכתית שלך, ולברר מה האפשרויות.
כאשר אנו עומדות בפני שאלות קשות ואמיתיות לגבי ההרחקות, אלו הן מעט מן הדרכים שבהן אפשר לבחון אותן מזווית קצת אחרת. אנו יכולות לנצל את זמן הנידה כזמן שבו אנו בוחנות את יחסינו עם עצמנו, עם האהובים עלינו ועם הקב”ה – שלמענו אנו עושות את כל זה. ותוך כדי התהליך הזה אנו יכולות לפתח חמלה כלפי עצמנו ודרכים אינטימיות חדשות לחיי הנישואין שלנו.
‘ההרחקות קשות’ – אכן, נכון. ואולם אפשר להשלים את קו המחשבה הזה: ‘העובדה שזה קשה משמעותה שאני מאוד אוהבת את בן הזוג שלי, ואני אסירת תודה על התובנה הזאת’. או: ‘אני אשתמש בהזדמנות הזאת ואראה אהבה בדרכים חדשות ויצירתיות, אולי בשיחה, או בביטוי קטן של אהבה שרק בן הזוג שלי יבין’. או: ‘ההרחקה הזאת היא הזמן שלי לדאוג לעצמי, לתת לגוף שלי שבתון שמזכיר לי לטפח את עצמי, מאפשר לי להתחדש ולחזור לנתינה בלב שלם’.
מי ייתן ונמצא את התשובות, את האהבה ואת הנחמה שאנו זקוקים להן בזמנים שבהם אנו זקוקים להן.
_______________________________________________________________________
הרבנית אליסה תומס-ניובורן BCC
הרבנית אליסה היא חברה בהנהגה הרוחנית של קהילת B’nai David-Judea, בית כנסת אורתודוכסי בלוס אנג’לס. היא קיבלה סמיכה מישיבת מהר”ת וסיימה בהצטיינות יתרה את לימודיה באוניברסיטת ברנדייס לתואר בלימודי המזרח הקרוב ויהדות, בלימודים קלאסיים, ארכיאולוגיה והיסטוריה של העת העתיקה. הרבנית אליסה היא גם Board Certified Chaplain (BCC) של נשמה: איגוד אנשי הדת היהודיים. היא התמחתה בטיפול פסיכיאטרי, בטיפול משכך ובטיפול באנשים במצב סופני. היא משמשת כעת כאשת הדת בתפקיד יומיומי במרכז SAGE לטיפול משכך והוספיס בלוס אנג’לס.
Rabbanit Alissa is a member of the spiritual leadership at B’nai David-Judea Congregation, an Orthodox shul in Los Angeles. She received her semicha from Yeshivat Maharat and graduated Magna Cum Laude from Brandeis University with a degree in Near Eastern and Judaic Studies and Classical Studies Archaeology and Ancient History. Rabbanit Alissa is also a Board Certified Chaplain (BCC) through Neshama: Association of Jewish Chaplains. She has specialties in Psychiatric Care, Palliative Care, and End of Life Care. She is currently a per diem chaplain for Sage Palliative Care and Hospice in Los Angeles.
Leave A Comment