זוהי תקופה של סופגניות, החטיף של העונה. ככל שאנחנו מתקרבים יותר לחנוכה, הסופגניות צצות בכל מקום – ונהיות יותר מורכבות ומושקעות. 

סופגניות נמצאות בראש הרשימה של מאכלים מטוגנים שנהוג לאכול בחנוכה. ואז יש את כל מוצרי החלב בסופגנייה. ואז יש מסיבות חנוכה, מטבעות שוקולד וערבים מלאים עם משפחה, חברים, ואוכל.

ואשמה. יש כל כך הרבה אשמה. 

“את יודעת כמה קלוריות יש בתוך סופגנייה?” “האם אני באמת צריכה לאכול את זה?” “זה יותר מדי? מעט מדי?” “מה לא בסדר איתי? למה אני לא יכולה פשוט להינות?” 

איכשהו, שוב ושוב, אנחנו מוצאות את עצמנו תקועות במעגלים של החלטות, מניעה, ביקורת ובושה, ואז החלטות חדשות. מה יש במותן שלוחץ מעט שגורם לנו לתהות על הערך העצמי שלנו?

זה לא רק הקולות בראש שלנו. אנחנו מוקפות כל הזמן במסרים שאנחנו צריכות קצת יותר שליטה עצמית, להימנע מפינוקים ושזה האידיאל. אנחנו מנסות מתכונים של לביבות מקולורבי וסופגניות אפויות (ובואו נהיה כנות, זה לחמניות ממולאות בריבה). 

חנוכה הוא חג ייחודי ויש הרבה דברים שקורים בבת אחת. רוב היום הוא יום נורמלי: אנחנו הולכות לעבוד, מבשלות, מכבסות, יוצאות לקניות. רוב החגיגה מתרחשת בערב סביב הדלקת הנרות. 

מבחינה היסטורית חנוכה הוא חג ייחודי. ניצחון המכבים ומציאת פך השמן התרחשו בזמן אפל. המלחמה הייתה ארוכה ומתישה, לוחמת גרילה שהובילה לניצחון חלקי. החיפוש אחר שמן שלא נטמא לא הייתה דרישה הלכתית, היה ניתן להשתמש גם בשמן שנטמא (לדעת חכמים רבים). הדחף למצוא שמן טהור נבע מהרצון לעשות משהו אחד נכון ומדויק כאשר מסביב הכל היה שבור. אין פה שום מעמד הר סיני, אין קריעת ים סוף. חנוכה הוא על משהו אחר. 

עבורי, חנוכה זה על הרעיון של ממעט יוצא המון. כד קטן של שמן. שלהבת קטנה. ממש רגע או שעה שאנחנו מתכנסים יחד כדי להדליק נרות יחד בלילה חשוך. זה מעט אבל זה נשאר.

בעבודתי כפסיכותרפיסטית- וגם בחיים האישיים שלי- אני פוגשת נשים שמתמודדות עם מאבקים ענקיים. נשים שלמדו שאוכל הוא דבר מאיים, שהגוף שלהן הוא אויב שהן צריכות להביס או להרוס. כל-כך הרבה מאיתנו רוצות להיות קצת יותר קטנות, לתפוס פחות מקום, ומאבדות את עצמנו בתוך הבושה ושנאה העצמית. אנחנו רוצות להרגיש יותר בטוחות ושלמות עם עצמנו, אבל אין מעמד הר סיני ואין קריעת ים סוף. אז מה יש?

שינוי חל על פני זמן, במיוחד כאשר המסרים מחלחלים פנימה כל-כך הרבה זמן. להיות שלמות עם עצמנו, עם הגוף שלנו, וגם עם אוכל, יכול להיות תהליך שדורש מחויבות, תמיכה, לימוד וזמן. אז מה קורה כאשר אנחנו נמצאות במסיבה עם חברים ומשפחה, או בבית עם המשפחה, ואנחנו רוצות להיות נוכחות ברגע אך מוצאות את עצמנו מתמקדות בתחושות הלחץ של החצאית או במחשבות של האם לאכול או לא לאכול והאם כדאי או לא כדאי דבר זה או אחר? מה ניתן לעשות באותם הרגעים?

אני חושבת שאנחנו יכולים להדליק אור אחד. אנחנו לא יכולות תמיד להשתיק את הקולות בראש שלנו וסביבנו. אנחנו יכולות למצוא את עצמנו במקום הזה בו אנחנו חשות מובסות ועם שנאה-עצמית, מתמקדות באיך אנחנו נראות ותוהות אם אנחנו טובות מספיק. ואז, ברגעים אלו, אנחנו יכולות להדליק אור אחד. אני יכולה למצוא ערך אחד שהוא באמת שלי ולהתחייב ולזכור את זה. אני יכולה לתת לעצמי כמה דקות לתהות ולשאול מה אני רוצה לאכול, מתי אני רוצה עוד ומתי שבעתי ואכלתי מספיק. אני יכולה להביט במישהו שאני אוהבת, או מישהו שאוהב אותי, ולנסות לראות את עצמי דרך העיניים שלהם. אני יכולה להתחייב בצעד אחד לקראת מטרות שאני מאמינה בהן. אני יכולה לכוון את המחשבות שלי לזיכרון בו הרגשתי טוב, בטוחה, מחוברת ולהיזכר בזה לכמה רגעים. אני יכולה לבחור במעשה של טיפוח עצמי או לטפח מישהו שאני אוהבת. הפעולות ומעשים אלו לא ישתיקו את הקולות מסביב לגמרי, אבל זה ייצור אור חדש באותו רגע, שעל פני זמן ייצור דפוסי מחשבה חדשים, ויחד עם זה דרכים יותר סלחניות להיות עם עצמנו ועם אחרים. אנחנו יכולות להדליק נר אחד, ולהתחייב להדליק עוד נר מחר. 

ואז עוד אחד.

עטרה וינשטיין היא בוגרת בית ספר וורצוויילר לעבודה סוציאלית בארה”ב. היא חיה ועובדת בירושלים, בקליניקה פרטית, עובדת עם בני נוער ומבוגרים, וכן מלמדת עבודה סוציאלית בוורצוויילר. היא מתמחה בנושאים הקשורים למתבגרים וטראומות מורכבות. ניתן ליצור קשר עם עטרה בכתובת Ataramsw@gmail.com