החודש אני מכריזה בקולי קולות – היה לי דיכאון אחרי לידה. למה להכריז..? למה לא? הסטטיסטיקות מדברות על אחת מתוך שמונה נשים שיחוו במהלך אחת הלידות “דיכאון אחרי לידה”. משפט כ”כ טריוויאלי, כ”כ ברור, אך המילים קלות וריקות מתוכן.
מה זה בכלל דיכאון אחרי לידה? מי יודע..? יש שיגידו לך שזה “בייבי בלוז” gone bad. יש שיספרו לך על “ההיא”, ההיא שהשתגעה אחרי הלידה, שנכנסה לדיכאון עמוק עמוק ולא יצאה מזה. יש כאלה שאפילו קצת ידברו על זה בקורס הכנה ללידה (או ידלגו על השקופית הזו כי מדובר בקורס הכנה ללידה). יש נשים שישמעו על זה בבית חולים ביום השלישי לאשפוז אחרי הלידה, במערכת הכריזה -“שימו לב, מי שמתחילה להרגיש דכדוך מסוים שלא עובר וכן הלאה… לא להישאר עם זה לבד. מיד לפנות לגורמים הרלוונטים“. וכל זה בזמן שאת כאובה מתפרים, בוכה, עייפה, מתוסכלת מהנקה, ועוד מגוון רחב של רגשות. מעבר לכך? לא ממש מדברים על זה.

אחרי תהליך ארוך של שיקום נפשי החלטתי שאני רוצה להיחשף ולשתף את הסיפור שלי, סיפור הדיכאון אחרי הלידה שלי.

אחרי לידה ארוכה ומעייפת נעם הגיח לעולם. שלושת ימי האשפוז עברו סה”כ בסדר. כשהשתחררנו, הגענו לבית של ההורים של שי. השבוע הראשון עבר איכשהו, התעסקנו בעיקר בהכנות לברית ולהסתגלות של נעם לעולם, ושלנו לנעם. כמובן שכל זה מלווה ב קשיים, הנקות מתסכלות, תסכול של שי, בכי אימה של תינוק חסר ישע, בכי שלי, חוסר תיאבון, חוסר בשינה וכמובן הדאונים. אני אומרת לעצמי אל תקפצי למסקנות, הכל טוב איתך, זה רק “בייבי בלוז“. את בשליטה. אני אומרת לעצמי, זה נורמלי, כל אישה חווה את זה, זה יעבור עוד מעט.
חולף הזמן, שבוע, שבועיים וה”בייבי בלוז” לא עובר, התיאבון לא חוזר, השינה לא שינה, אני ערה בלילות, מנסה להירדם, לא מצליחה, מסתובבת מצד אל צד, מפוחדת, מבולבלת ומתוסכלת. אבל רגע, זה עדיין בגדר “בייבי בלוז”, זה טבעי, תכף ממש עוד מעט צ’יק צ’אק ואת חוזרת לעצמך.
אני מחכה ומחכה וזה לא עובר. הפחדים רק מתעצמים, הסובבים אותי מציפים אותי בטיפים ומשפטים ובעיקר אני חווה תחושת בדידות עמוקה, אני מוקפת במשפחה של שי שמפנקת אותנו ועוזרת לנו במה שרק יכולה ולמרות זאת אני מרגישה לבד. כ”כ לבד (בוא נוסיף את כל עניין הריחוק ביני לבין שי, אסור לגעת זה בזה, כי אני נידה. בואו, בכנות, הדבר האחרון שמתחשק לי זה לקיים יחסים. כל מה שרק רציתי זה חיבוק חם ומנחם, לחוש תחושת עיטוף, במקום הכי בודד וקר).

עם הזמן המועקה רק מתעצמת והחלטתי לשתף נשים אחרות שילדו, עברתי אחת אחת באנשי קשר שלי בתקווה למצוא מישהי שחוותה את מה שאני חווה, שיודעת על מה אני מדברת, אולי זה יעזור לי להפיג את הבדידות. ולא, אף אחת מהנשים שדברתי איתן לא היו במצב שלי (כמובן שכל אחת עוברת משבר רגשי ופיזי וחווה דאונים אחרי כל לידה, אבל זה עדיין לא דיכאון אחרי לידה, וחשוב לי לציין שיש הבדל).
עם הזמן המצב רק מחמיר, עולות בי מחשבות אובדניות, אני לא רוצה להמשיך את החיים האלה, אני חלשה פיזית, בלי אנרגיה, מתפקדת אבל לא מתפקדת, לא ישנה, בוכה כל הזמן ובלילה מעירה את שי מחשש להיות לבד. בתור בן אדם מודע החלטתי שאני חייבת למצוא פתרון ולהתחיל איזשהו טיפול כי ככה אני כבר לא יכולה להמשיך, אני גוף בלי רוח, גוף בלי חיים.

התחלתי טיפול אצל מטפלת .לאחר שתי פגישות אני מרגישה שאני לא מגיעה לשום מקום, שזה לא נכון עבורי כרגע. והפסקתי. במקביל, אני מחליטה לעבור להורים שלי (אני מרגישה שאני צריכה את אמא ואבא לידי) שם אמא שלי טובת הלב ואחותי המדהימה, דאגו לי 24/7. סוף סוף יכולתי טיפה לנשום, להתפרק, הלב שלי ידע – הגעת למקום בטוח את תהיי בסדר. אמרתי לעצמי – יעל, את יכולה לתת לעצמך להתפרק. וכך עשיתי, התפרקתי, נשברתי וטיפה נשמתי, יחד עם אמא שלי ואחותי ושאר המשפחה שלי שהחזיקו לי את היד לכל אורך הדרך.

אני ממשיכה במסע המפרך אחר חיפוש הגאולה, שיגאל אותי מייסורי. ניסיתי הכל. באמת ניסיתי.

אחרי חודש וחצי הגיע ה-תור, תור לרופאת הנשים. רופאת הנשים שאמורה לבדוק אותך ולראות שהכל חזר למקום פיזית (ואולי גם נפשית), ועל הדרך לתת אישור שאת יכולה לחזור  לקיים יחסי מין עם בן הזוג שלך. התרגשתי לקראת התור, חשבתי שאולי לה יש את האבחון לבעיה שלי, אחרי הכל, מדובר במומחית לרפואת נשים.

הרופאה בדקה, אמרה שהכל בסדר, נתנה לי את ה-אישור “את יכולה לקיים יחסים” (פחחח..) ורמזה לי בעדינות, יאללה, תתפני, יש לי עוד יום ארוך לפני. בזריזות אני משחילה את המשפט – “אני חושבת שיש לי דיכאון, אני לא ישנה, אין לי תיאבון, יש לי חרדות וכו‘..”.

רופאת הנשים זרקה כמה מילים, משהו כמו – “זה בייבי בלוז, זה יעבור…לא עובר, תתקשרי לעו“ס במכבי, היא יכולה לעזור“. יצאתי מעט מאוכזבת ומיואשת, אבל לא ויתרתי. העו”ס יוצרת איתי קשר, אנחנו מדברות, היא מנסה לנרמל את המצב שלי עם טיפה מילות נחמה, היא הציעה להיפגש, אמרתי לה שאני מעוניינת, אבל יש כאן קאטש-  קופת החולים מממנת שני מפגשים סה”כ, לא מעבר (וואוו, שכוייח, תודה באמת). אמרתי לה שאני כבר בטיפול והמשכתי הלאה.

הלכתי לרופאת משפחה שמומחית לענייני נשים, שם פשוט בכיתי, בכיתי וניסיתי להסביר לה מה עובר עלי, היא שאלה אותי כל מיני שאלות ואמרה שיש כאן חשד לדיכאון אחרי לידה, אבל היא עוד לא בטוחה במאה אחוז. היא נתנה לי כדורים לשינה במשך שבוע (לשבוע בלבד, מחשש לפיתוח תלות) בתקווה שאשבור את לופ החרדה סביב השינה, ואמרה שנמשיך להיות בקשר. החזקתי את הכדורים בהתרגשות רבה, אמרתי לעצמי -“הלילה סוף סוף תשני“. וכך קרה, אחרי חודש וחצי של לילות ללא שינה בעזרת שי ואבא שלו, ישנתי לילה שלם! (ישנתי כל כך עמוק, שלא זכרתי כלום מאותו הלילה).
חשבתי לעצמי, איזה כיף, יש פתרון לבעיה שלי, אולי בעצם אין לי דיכאון, אולי אני פשוט לא מצליחה לישון(?) והנה סוף סוף אוכל לחזור למסלול (איזה מסלול?? מי יודע, כל מסלול). ככל שעובר השבוע אני מתחילה להיכנס לחרדה עצומה ממה יקרה ביום שאחרי נטילת הכדור. ואכן, מרגע שהפסקתי עם כדורי השינה, חזרתי ללופ המוכר והמייאש.
הבנתי מכמה נשים שבטיפת חלב יש מענה, מילאתי את “השאלון” (חמש שאלות בלבד) והאחות לא ממש התייחסה, שאלה אם אני בסביבה תומכת הבנתי שהישועה לא תבוא ממנה אמרתי לה שאני מוקפת באנשים כל הזמן והמשכתי הלאה. התקשרתי לארגונים שונים שעוזרים טלפונית לנשים עם דיכאון אחרי לידה, אבל זה לא הספיק לי. אני צריכה מעבר. (שיחה של שעה זה נחמד והכל, אבל בואו..). בינתיים הסובבים אותי מנסים לעודד אותי ולהגיד לי שזה יעבור. תאמיני בזה, את חזקה (לא רוצה להיות חזקה, רוצה לחיות.)
מדי כמה ימים ניסיתי לצאת להפסקות “רענון“ כמו הליכות, זמן עם חברות, קניון, ניסיתי לשחק אותה מתפקדת, ניסיתי להיות גיבורה. כל הזמן אמרתי לעצמי, יעל תבחרי בחיים, תבחרי בחיים, לא בשבילך, בשביל שי ונעם, הם צריכים אותך כאן, אל תעזבי, אל תיכנעי.

התחלתי לברר לגבי דיקור סיני, הומאופתיה, ועוד, כל כך הייתי נואשת לפתרון שכבר לא ידעתי במה להתחיל, מה יכול הכי לעזור לי. בהמלצת אחותי ואמא שלי החלטתי להתמקד בדבר אחד – טיפול דינמי. לאחר חיפושים רבים מצאתי מטפלת עם רזומה מפוצץ והחלטתי לנסות, מי יודע, אולי היא תוכל לעזור.
נפגשנו, סיפרתי לה כל מה שעברתי עד הרגע שהגעתי אליה, והיא גם כן חשבה שאולי יש לי דיכאון אחרי לידה, לא הייתה בטוחה במאה אחוז. שיתפתי אותה שאני לא מצליחה לתפקד בגלל חוסר בשעות שינה, חוסר תיאבון, אני לא מעוניינת לטפח את עצמי, לסדר גבות (הגבות הן הדבר הכי מטופח אצלי), להתקלח להתלבש, והיא בתגובה אמרה שצריך לנסות להבין את שורש הבעיה, כלומר להתחיל לחפור בעבר, אולי נמצא שם איזה רמז שיעזור לנו להבין את המצב שלי. לא הרגשתי שזה הטיפול המדויק לי, רציתי עזרה להתמודד עם החרדות, כ”כ רציתי לישון ועצם המחשבה להניח ראש על הכרית הכניסה אותי ללחץ נפשי. אבל אמרתי לעצמי, די, עברת כ”כ הרבה, תני לזה הזדמנות, היא יודעת מה היא אומרת, הרי היא מומחית. עוברים שבועיים… שלושה… ואני לא מרגישה התקדמות. בינתיים אני ושי החלטנו שהגיע הזמן לחזור הביתה (כי צריך לחזור לשגרה, אני כבר חודש וחצי אצל אבא ואמא, אי אפשר להיאחז בהם כל הזמן, נכון??). שי חוזר לעבוד באופן יותר סדיר, אני מחשש להיות לבד, קמה השכם בבוקר (שש בבוקר), מתארגנת הכי מהר שאני יכולה, מארגנת את נעם ורצה להורים שלי, עד הרגע ששי חוזר. אני לא מסוגלת להיות עם עצמי בלבד. חוששת שאעשה משהו לעצמי… עובר לו עוד שבוע ועוד שבוע, ואני איכשהו שורדת. רגע השיא מבחינתי מגיע אחרי לילה שאני לא מצליחה להירדם. אני מתקשרת בבוקר לפסיכולוגית שלי כדי לקבוע פגישה דחופה, אני אבודה. היא עונה שבטח, בשמחה, רק שאגיע כדי לראות מה קורה איתי. הגעתי אליה ואמרתי לה שאין לי תקווה, שאני לא יודעת אם אי פעם אצא מהבור השחור הזה. אני בחושך, לא מצליחה לראות איך אני יוצאת מזה. היא שתקה הקשיבה ואמרה “יעל, אני חושבת שהמצב שלך לא טוב, אני דואגת לך”, אמרתי לה בקול חושש “את חושבת שאני צריכה ללכת ל…..פסיכיאטר?” היא ענתה לי שכן. ומפנה אותי לפסיכיאטר (הראש שלי מתפוצץ במחשבות. אמאלה, מה קורה לי?? אני?? אני צריכה פסיכיאטר?? זו מילה גסה, הוא רופא של משוגעים, רגע… אני משוגעת??).
עם רגליים כבדות אני יוצאת מהקליניקה, בקושי מגיעה לרכב, נוסעת בתחושה שאני חייבת שמישהו יחזיק אותי, אני לא יכולה לבד. הגעתי להורים שלי וסיפרתי להם את מה שאני צריכה לעשות – ללכת לפסיכיאטר(!) , אמא שלי לא ידעה איך להגיב, פתאום היא התיישבה ושתקה. אחותי המקסימה פשוט חיבקה אותי, ואני בכיתי.
שי הגיע אחרי כמה שעות. יצאתי החוצה לדבר איתו ולעדכן אותי במה שקרה, הוא חיבק אותי ואני התפרקתי, אמרתי לו שאני צריכה ללכת לפסיכיאטר, והוא המשיך לחבק, בשקט. אין לי מילים לתאר את הרגע הזה. הרגע ששי לא נבהל, לא ברח. הוא נשאר. הוא נתן לי תחושה שאני בסדר, שאני נורמלית, שפסיכיאטר הוא רופא לכל דבר. כמו שהגוף לפעמים זקוק לעזרה חיצונית כדי להירפא, כך גם הנפש. דיברנו ארוכות ונרגעתי. בערב התקשרתי לפסיכיאטר ומיד נקבעה פגישה לבוקר שלמחרת (אם יש חשד קטן לדיכאון אחרי לידה אסור לחכות עם זה, זה יכול להיות סכנת נפשות). בפגישה דיברנו כשעה, הוא נתן לי כדורים שיעזרו לי לישון (שלא, הם לא ממכרים, אך זה צריך לבוא ביחד עם טיפול כלשהו). הוא רצה לראות אם מדובר בחרדות סביב השינה, או שזה דיכאון (היה קשה לאבחן אותי כי תפקדתי מבחוץ ואהבתי את נעם). אחרי שבוע של נטילת לוריוון התחלתי לישון סוף סוף, אך הדאונים עדיין נוכחים, דיברתי עם הפסיכיאטר והוא אמר שזה דיכאון והחליט להתחיל טיפול תרופתי. זהו, אני סוף סוף מאובחנת! אחרי חודשיים וחצי של סבל וחיפוש תשובות, יש לי אבחון! יש לי דיכאון! עכשיו אפשר להתחיל לטפל. הוא נותן לי מרשם לסרנדה – כדור נגד דיכאון וחרדה (שאפשר לקחת בזמן הנקה והריון). ובמקביל, אמר לי לעשות מדיטציות שלוש פעמים ביום (כדי להרגיע את מערכת העצבים) וללכת לפסיכולוגית שמתמחה בהפרעות התנהגותיות, חרדות ועוד. הייתי מעט מהוססת כי כבר הייתי אצל מטפלת, בתוך תהליך, ולא היה לי כוח להתחיל מחדש. אחרי מחשבה רבה, החלטתי לעבור לפסיכולוגית שהמליץ עליה.

 

מכאן הכל היסטוריה, אחרי שבועיים הסרנדה התחילה להשפיע. בעזרת הסרנדה, הלוריוון והטיפול ההתנהגותי פסיכולוגי, התחלתי להרגיש יותר טוב, התיאבון חזר, החרדות פחתו, הרצון לסדר את הגבות חזר, והכי חשוב – הרצון לחיות.

כל התקופה הזו רק חיפשתי תשובות לשאלות, האם אני נורמלית? האם יש עוד נשים שחוות או חוו את מה שאני חווה? רציתי להרגיש עטופה, עטופה במעגל נשים שעברו את מה שעברתי, שרק יגידו לי שאני לא לבד, שיעודדו אותי להחזיק מעמד, להאמין בעצמי ובכוחות שלי, שאני אצא מהחושך אל האור. ואיזה אור, אור כל כך חזק ועוצמתי. אור חם שממלא כל תא ותא בגופי, אור מלא אהבה של אמא לילד.
החלטתי לפרסם את הסיפור האישי שלי כדי להגדיל את המודעות למושג “דיכאון אחרי לידה”. לנרמל את המושג “פסיכיאטר” לנרמל נטילת תרופות וטיפול פסיכולוגי, לתת לנשים למצוא נחמה בסיפור שלי, לתת לנשים תקווה. ולא, אם את לוקחת כדורים, זה ממש לא אומר שאת חלשה, להיפך, את חזקה. את קשובה לעצמך ולצרכים שלך. את באה לפני כולם. שבי זקוף והרימי את ראשך, כי את האמא הכי טובה שיש.

 

אם מישהי/ו מכיר/ה חברה, אחות, דודה, שכנה, או כל אישה אחרת (או גבר, כן, גם גברים יכולים להיות עם דיכאון אחרי לידה) שעוברת משהו דומה, אל תהססו: תציקו, תהיו, תשאלו, אל תתנו לה להישאר עם זה לבד.