גילוי המשמעות מאחורי מבנה המקווה

הקדמה

מקווה מייצג שיבה למצב המקורי של העולם שהחל בהיותו רק מים (בראשית א:ב). טהרה היא שיבה למצב הבראשיתי הקדמוני של העולם. טבילה במקווה הינה הזדמנות לאתחול מחדש. טבילה שלמה ומלאה, תנאי בל יעבור בטבילה במקווה, משחזרת את העובר ברחם אמו עטוף בשק הנוזלים של מי השפיר. התחלות חדשות, השלת המשא של טעויות העבר המכבידות, מרכיבות את תמצית חווית הטבילה. מסיבה זו טבילה היא כל כך מרכזית גם בגיור וגם בעבודת יום הכיפורים.

ניסיון לרצות את כל הדעות

אין דומה להחמרה בענייני הלכות המקווה בשום תחום הלכתי אחר. מאז הראשונים, הטבילה במקווה לוותה בפרטי פרטים הלכתיים נוקשים ועקרוניים. אנחנו מבקשים להתאים את עצמנו ולמלא אפילו דעות שמייצגות מיעוט בסמכות ההלכתית ואפילו כאלה שאינן מצוינות בשולחן ערוך.

ישנו סיפור מפורסם אודות החזון איש המספר שאמר שמעולם לא ראה מקווה שאינו כשר, עקב הרצינות והדקדקנות הקפדניים ביחס למקוואות. יתירה מזאת, הרב יוסף זינגר (שבמשך מספר עשורים פיקח על המקווה במנהטן, בלואר איסט סייד, תחת השגחתו של הרב משה פיינשטיין) תיאר כיצד ניצל הרב משה כל הזדמנות לשפר ולהגדיל את המקווה. לדוגמא, למרות שבמקווה השתמשו בצינורות מתכת להעברת המים מהגג אל המקווה, הרב משה פיינשטיין התקין צינורות איכותיים מפלסטיק כי הוא הרגיש שהם עדיפים מבינה הלכתית.

המקרה הכי מובן מאליו בו אנחנו מבקשים להתאים את עצמנו לכל דעה הוא “נתן סאה ונטל סאה” (הדרך המקובלת לשמור את מי הגשמים כדי ליצור את המקווה) אותו אנחנו מקיימים על פי שתי הדעות השונות של הרמב”ן והראב”ד. בור ההשקה הדו מפלסי שהוצג בפעם הראשונה בציריך בשנת 1959 ע”י הרב יעקב ברייש הוא שימוש באמצעים יוצאי דופן לשם ריצוי שתי הדעות. סוג זה של מבנה של מקווה התפתח בחמישים השנים האחרונות כגישה סטנדרטית מצויה בקהילות בכל רחבי העולם היהודי.

הפוסקים מציעים מספר סיבות להחמרה הקשורה בבניה ואחזקה של המקווה. בעל ה”דברי חיים” (יורה דעה ב’, צ”ט) כותב שעלינו לחתור לבניית מקווה המקובל על פי כל הדעות ההלכתיות כיוון שהוא ההכלה של הקדושה של כל היהודים. הרב יעקב ברייש (תשובות חלקת יעקב ג’, נ”ז) מציין שאם רב בקהילה מחליט להקל בנוגע לכשרות של מוצר או יצרן כלשהו, אלו שמחמירים יותר לא יקנו את האוכל שלהם באותו מקום. בניגוד לכך, עלינו לבנות מקווה על פי הסטנדרטים ההלכתיים הגבוהים ביותר, כדי שיתאים גם לצרכים של המחמירים והמקפידים ביותר, כיוון שהם לא יכולים להימנע משימוש במקווה. ההסבר המעניין ביותר למנהג הזה הוא של הרבי מסאטמר שאומר שהמקווה צריך לטהר אותנו ולא אנחנו אלו שנדרשים לטהר אותו או להגן על כשרותו. (תשובות מנחת יצחק ט’, צ”ד, תשובות חלקת יעקב ג’, נ”ז).

אנחנו מבקשים להוכיח שהניסיון למלא אחר כל הדעות מגלה את המהות אותה המקווה מייצג.

רבי עקיבא: עבודת האדם גדולה מעבודת הקב”ה

המרדף הבלתי מתפשר והיחיד במינו אחרי הצורך בשלמות, יכול להיות מוסבר לאור החוק הבסיסי ביותר של מבנה המקווה. התורה (ויקרא יא:לו) מציגה שני אמצעי היטהרות, מעיין או בור מקווה מים (ממי גשמים). הספרא (על ויקרא שם) מציג הקבלה בין המעיין והמקווה ומלמד שכמו שאלוקים ברא את המעיינות באופן טבעי ללא התערבות של בני אדם, כך גם מי המקווה ייכנסו ללא כלי קיבול אלא באופן ישיר.

הנטייה והעדפה לטבעי נוגדת את הפילוסופיה היהודית הבסיסית. שלא כמו הפילוסופיה היוונית הקלאסית שמעריצה את הטבע או חשיבה נוצרית קלאסית שדוחה את הטבע, היהדות מאמצת גישה שהטבע זקוק לאדם כדי להתערב ולשפר אותו. הגישה הזו באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר במדרש תנחומא לפרשת תזריע, שמספר על ויכוח חריף בין רבי עקיבא לבין טורנוסרופוס, מנהיג רומאי.

 טורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא מעשיו של מי נאים יותר? של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? רבי עקיבא השיב שמעשי האדם גדולים יותר. טורנוסרופוס הציע שבריאת שמים וארץ לא יכולה להשתוות לשום פעולה של האדם, רבי עקיבא בשנינותו טען שההשוואה אינה הוגנת כיון שמדובר במה שמעבר ליכולתו של האדם. טורנוסרופוס אז שאל מדוע יהודים נימולים, רבי עקיבא השיב שהוא ידע שהשאלה הזו עומדת להגיע ולכן השיב כפי שהשיב, על מנת להוכיח את הנקודה עצמה רבי עקיבא הביא שיבולים ומני מאפה ואמר לטורנוסרופוס – השיבולים נוצרו על ידי הקדוש ברוך הוא, והמאפים יצירת האדם! אם כך, שאל טורנוסרופוס, אם ה’ רוצה שהילדים יהיו נימולים מדוע הילד לא יוצא מהרחם כשהוא כבר נימול? השיב רבי עקיבא – ומדוע התינוק נולד עם חבל הטבור אשר אמו צריכה לחתוך אותו בלידה? רבי עקיבא סיכם: הילד לא נולד נימול משום שאלוקים נתן לעם היהודי מצוות על מנת “לצרף” אותם – לשפר ולתקן אותם, רעיון שבוטא על ידי דוד המלך בפסוק “אמרת ה’ צרופה” (על פי הבנתו את הפסוק מתהלים יח:לא).

אשר ברא אלוקים לעשות

הנקודה הבסיסית הבאה לידי ביטוי בראשית ב’, ג’ שמתארת את הבריאה היא “אשר ברא אלוקים לעשות”, שמשמעותה היא שהאנושות אמורה לשפר ולהפוך את העולם לטוב יותר. ההעדפה האלוקית הזו למעשי האדם באה לידי ביטוי אפילו בדברי התורה כפי שמתואר בסיפור התלמודי הקלאסי בבבא מציעא נב:עב. יום אחד רבי אליעזר וחכמים (הרבנים הגדולים של יבנה כולל רבי יהושע ורבן גמליאל) נחלקו בשאלה על טהרתו של סוג מסוים של תנור, “תנורו של עכנאי”. רבי אליעזר הביא לחכמים את כל ההוכחות שהיה מסוגל כדי להצדיק את טענתו אבל חכמים דחו אותו. כאשר נדחה רבי אליעזר אמר לחכמים “אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח”, והחרוב נעקר ממקומו וזז מאה אמות (ויש אומרים ארבע מאות). החכמים ענו ואמרו “אין מביאין ראיה מן החרוב”. רבי אליעזר אמר “אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו”, לכך זרם המים הגיב בזרימה לכיוון ההפוך. החכמים השיבו ואמרו ש”אין מביאין ראיה מאמת המים”. אז אמר רבי אליעזר “אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו”. כותלי בית המדרש החלו להתמוטט אבל רבי יהושע גער בהם ואמר להם שלכתלים אין סמכות בדיון הלכתי, הכתלים נעמדו בזווית כדי לכבד את שני החכמים. לבסוף, אמר רבי אליעזר “אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו”, בתגובה לכך יצאה בת קול מהשמים ושאלה את חכמים “מה לכם אצל רבי אליעזר (למה אתם מתווכחים עם רבי אליעזר?) שהלכה כמותו בכל מקום”. רבי יהושע קם בתעוזה ואמר לבת הקול “לא בשמים היא”. התורה אינה בשמים, אנחנו לא מתייחסים לבת קול כיוון שכבר כתוב בתורה “אחרי רבים להטות”. נאמר שאליהו הנביא סיפר לרבי נתן שה’ הגיב לכך בשמחה ואמר “נצחוני בני, נצחוני בני”.

מקווה – מי אלוקים

אם העדפתה של התורה היא לשיפור של בני האדם את הטבע, למה היא דורשת שמי המקווה יהיו לגמרי טבעיים ללא שום התערבות אנושית? התשובה לכך היא שהמקווה הוא יוצא הדופן לתביעת התורה מבני האדם לכבוש ולשפר את העולם (על פי הפירוש של הרמב”ן על בראשית א’, כ”ח). כאשר אנו טובלים במקווה אנחנו מנסים לטבול במימיו של הקדוש ברוך הוא. זה מסביר את את המאמץ הגדול לשמר את מי הגשמים המקוריים, לפי שתי הדעות של הרמב”ן ושל הראב”ד. זה מסביר גם את המרדף אחר שלמות הלכתית בייחוד ביחס למקווה, כיוון ששלמות היא מתאימה ביותר ביחס למימיו של הקדוש ברוך הוא. ביחס למקווה אנחנו מנסים להימנע ככל הניתן מהקריאה הצלולה “לא בשמים היא”, כשר אנחנו מנסים למלא אחר כל הדעות על מנת להבטיח שאנחנו שומרים על מימיו של אלוקים.

סיכום

המקווה הוא מוקד לטוהר אלוהי. על מנת להשיג את הטוהר של מקווה, צריך להקפיד על הכללים והפרטים האלוקיים במידה הגדולה ביותר, יותר מאשר בכל מקום אחר בבריאה, אולי למעט בית המקדש. בסביבה זו אנו מסירים את כל האג’נדות האנושיים, כדי שנוכל לפגוש את הקב”ה גרידא בתנאים שלו.

הרב חיים ג’קטר, בית מדרש לתורה במחוז ברגן, בית הדין של אליזבת, קהילת שערי אורה (הקהילה הספרדית של טינק)

נערך ופורסם באישור פרסום קול תורה של TABC .