לא ידעתי איך לנסח את זה. בסוף פשוט מלמלתי, אני לא בתולה”.

גדלתי במה שהייתי בחוסר רצון מגדירה כסביבה חרדית מודרנית בניו יורק. התחנכתי בבתי ספר לבנות שתאמו את הקו של בית יעקב. למדתי בסמינר שתאם את ערכי התיכון שלי וציפיתי אז לשנה של שינוי וצמיחה. אותה שנה הייתה הכל חוץ מזה. למרות שרכשתי חברות נהדרות ונהניתי מאוד מהלמידה, לא החזקתי מעמד שם. עד עכשו אני לא יודעת למה.

יצאתי מהסמינר באותו מסלול שהתחלתי- בדרך למכללת STERN לנשים, ולשידוך. אך משום מה הלכתי לדרך שונה מאוד. הרגשתי שבורה, לא הבנתי מה השתבש בשנת הסמינר שלי. התחלתי להסתובב עם בחורים שגם עפו מישיבות.  הפכתי מישהי ששמרה נגיעה כל החיים עם מעט מאוד מעורבות עם גברים, למישהי שמקבלת החלטות גרועות.

כשחזרתי לניו יורק המצב לא השתפר. בשלב מסוים, בסביבות גיל 19, התחלתי לחיות חיים כפולים. שמרתי שבת עם המשפחה שלי, אבל לא כשהייתי לבד בחדר שלי או כשהייתי עם חברים. התלבשתי בצניעות רבה כל יום, אבל כשיצאתי עם חברים מסוימים הייתי מחליפה באוטו לסקיני ג’ינס או שמלות קצרות.

המפגש המיני הראשון שלי לא היה טוב. הייתי רק בת 19 עם גבר שבקושי הכרתי, במלונית מוזנחת בצד הכביש המהיר. לא הייתי אומרת שהפעם הראשונה שלי הייתה בהסכמה. בהתחלה אמרתי כן, אבל אז אמרתי לא, והייתי מבועתת. הרגשתי כל כך אבודה ופגועה מההתדרדרות שלי אחרי הסמינר, שקיבלתי החלטות לא בריאות, בעיקר לגבי גברים. הייתי כל כך עצובה מכך שלא הייתי בתולה וכל כך התביישתי. התלבשתי בצניעות וחייתי חיים דתיים כלפי חוץ, בידיעה שבפנים הכל שקר. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. לא יכולה לישון.

אחרי שנתיים שבהם הייתי דתייה כלפי חוץ ואמללה כלפי פנים, מצאתי את עצמי בישראל. לאט התחלתי להיות דתיה באמת, אך עדיין המשכתי לקיים קשרים לא בריאים.

אחרי שנה עליתי לארץ רשמית. התחלתי מחדש. עדיין קיבלתי החלטות לא בריאות, אבל היתה לי מטרה. רציתי לחיות חיים דתיים ורציתי להתחיל לצאת לדייטים למטרת נישואים. ידעתי שכשאר אפגוש את האדם שארצה להינשא לו, אצטרך להסביר לו שאני לא בתולה. רציתי שיהיה זמן בין הפעם האחרונה שקיימתי יחסים לבין הזמן שהכרתי אותו, מתוך בחירה.

הזמן אכן מרפא כאבים, לפחות במקרה שלי. המעבר בין מדינות והתחלה חדשה עזרו לי מאוד עם הטראומה מהעבר. כן, עדיין עשיתי טעויות אך נמנעתי מקיום יחסי מין. הייתי עסוקה, גרתי בירושלים, למדתי ל2 תארים והתנדבתי עם בני נוער בסיכון.

המרחק מהמקום שבו גדלתי, שבמקום מסוים האשמתי וחשתי שאחראי למצב שהגעתי איליו, עזר לי להחלים. הייתי גם במרחק אלפי קילומטרים מהבחורים שאיתם יצאתי וניהלתי קשרים. הרגשתי חיבור לישראל, חשתי שיש לי הזדמנות שניה בליווי של חיבוק עוטף ואוהב של תחושת שייכות למולדת. הליכה ברחובות ירושלים סיפקה לי זמן למחשבה. תפילה בכותל נתנה לי אפשרות לבכות, לעשות תשובה ולבקש מהקב”ה לעזור לי להירפא מהמצפון שהעיק עליי. נסיעה באוטובוסים נתנה לי אפשרות לשאוף פנימה את הארץ שלי. הייתי משקיפה החוצה מחלונות האוטובוס ומרגישה הודיה על כך שאני כאן. נסיעה לשבתות אפשרה לי לבחון ולראות קשרים זוגיים ומשפחתיים בריאים ולהבין מה אני רציתי. כשהתנדבתי עם נוער בסיכון הייתי מסוגלת להבין מה הם עוברים ולתת להם תמיכה שאני הייתי כל כך זקוקה לה.

באורח נס אלוקי הצלחתי להירפא, ולמצוא את הדרך שלי בחזרה לדת ובחזרה לעצמי. היה לי נוח עם עצמי, אהבתי להיות לבד. הבנתי כמה יש לי להציע לעצמי ולעולם וכמה לא הייתי צריכה את הקשרים הלא בריאים האלו כדי להרגיש ערך עצמי. הרגשתי ביטחון עם האדם שהפכתי אליו, והחיים שבניתי לבד במדינה זרה ללא משפחה.

 

הכרתי את בעלי דרך חברה. פחדתי לספר לו על העבר שלי. בסופו של דבר הוא לא יכול היה להיות יותר מבין ואוהב. וזה פשוט לא היה עניין גדול. עברו שנתיים מהזמן שקיימתי יחסי מין עד לזמן שפגשתי אותו. ולמרות שלא שמרנו נגיעה, חיכינו תשעה חודשים כדי לקיים יחסי מין בליל הכלולות שלנו.

למדרכת הכלות שלי פחדתי לספר אפילו יותר. הייתי בעולם הדתי לאומי, והיא אפילו מעט חרדלית. היא לא יצרה סביבה שבה הרגשתי שאני יכולה לחלוק את העבר שלי, אבל הרגשתי שאני חייבת, כדי שהיא תוכל להתאים לי את השיעורים. בשיעור השני, אזרתי אומץ והשמעתי את המילים “אני לא בתולה”.

למען האמת אני לא זוכרת איך היא בדיוק הגיבה, אבל אני לא חושבת שהיא באמת התייחסה לזה. היא לא לימדה אותי על מין או עונג או אנטומיה. אני חושבת שהיא פשוט הניחה שאני יודעת הכל. אבל האמת היא שלא ידעתי כלום. כשקיימתי יחסי מין בעבר, זה לא היה בהקשר של מערכת יחסים בריאה, זה היה ניסיון לברוח מטראומה ופגיעה, וגם מחוסר היכולת שלי להגיד לא. הלוואי והיא הייתה מלמדת אותי על יחסי מין טובים ובריאים.

מדריכת הכלות שלי לא  התאימה לי. לא בהשקפה, ולא באישיות. היא לא סיימה ללמד אותי את כל הלכות הנידה, ואמרה לי לחזור אחרי החתונה שלי,  אבל מעולם לא יצרה איתי קשר שוב. למרבה המזל הייתה לי ההזדמנות לעשות רענון עם מדריכה מדהימה. כלות צריכות להיות מועצמות. להבין שהן יכולות להחליף מדריכת כלות אפילו באמצע הלמידה, אם הקשר לא עובד. ראיתי איזה הבדל מדריכת  כלות יכולה לעשות. זה לא רק לדעת הלכות נידה, זו היכולת להתחבר לכלה. זה לוודא שהיא יודעת איך נראית מערכת יחסים בריאה, שהיא יודעת על משאבים שקיימים בחוץ, שהיא מכירה את האפשרויות הקיימות למניעת הריון. מדריכת כלות חייבת להיות מסוגלת להתמודד גם עם דברים שגורמים לה להרגיש לא בנוח. מדריכת הכלות שלי לא הייתה צריכה לאשר את הבחירה שלי לקיים יחסי מין לפני נישואין, אבל היא בהחלט הייתה צריכה להתייחס לזה. היא עדיין הייתה צריכה לדבר איתי על איך יעבור ליל הכלולות שלי, לוודא שיש לי את המידע שאני צריכה, לשאול אם אני מדברת על הדברים האלה עם בן הזוג שלי. היא היתה צריכה לברר אם אני לחוצה, אם יש בינינו פערים.

הרגשתי שהדרכת הכלות שלי היתה הזדמנות שהוחמצה. למרבה המזל, לבעלי היה מדריך חתנים נהדר ואחרי כל שיעור, היינו דנים במה שלמדנו, לוודא שאנחנו חושבים דברים דומים על אינטימיות

ליל הכלולות שלי היה נפלא. הוא היה ההפך מכל מה שחוויתי עד לאותה נקודה. היה שווה לחכות לפגוש את בעלי ולהינשא, להניח בצד את החיים שחייתי, לטובת העתיד שרציתי.