older_woman אני כנראה לא זקנה, אבל לגשת לטבילת הטבילות בפעם הראשונה בגיל 57 זה בכל זאת לא לגמרי רגיל. אני מבקשת מהקוראות להתאזר בסבלנות בזמן שאני מסבירה.

נולדתי בניו יורק להורים שהיו דור ראשון באמריקה. סבתי וסבי מצד אמי, בובי וזיידי, היו אנשים יהודים מן ה”דור הישן”, שומרי שבת, כשרות ומצוות, דתיים על פי המסורת. הוריי היו חילונים והפסיקו את שמירת המצוות לחלוטין. כתוצאה מכך שתי בנותיהן היו לגמרי חילוניות ומוטמעות בתרבות החילונית, עד כדי כך שאפילו לא הלכנו לבית ספר יהודי בימי ראשון (“סאנדיי סקול”). מלבד קיץ אחד במחנה יהודי וכשר בגיל שבע לאורך שלושה שבועות, והחוקים הקבועים של סבתא לגבי מה מותר ואסור לעשות כשאנחנו בביתה (בלי להסביר למה). לא היתה לנו הבנה אמתית לגבי מה זה אומר להיות יהודיות, כל מה שידענו הוא שרבים שנאו אותנו ולא פחדו להגיד את זה בקול.

אני מריצה הרבה שנים קדימה עד שנת 2000. בעלי ואני התחלנו את מסע התשובה שלנו יחד. עברנו לבולטימור, מרילנד, לאזור פארק הייטס. זה היה אזור די דתי עם קהילה מאד חמה ומסבירת פנים. למדנו הרבה ושקענו לתוך אורח חיים דתי באופן מאד אותנטי ואמתי. היינו מאושרים. שמרנו (כמעט) את כל המצוות שהונחו בפנינו. לא שמרנו, בכל אופן, את הלכות טהרת המשפחה כיוון שזה לא היה הכרחי, או לפחות כך חשבנו. הפסקתי לקבל מחזור (בעקבות ניתוח) כבר בגיל 33, כמעט 20 שנים קודם לכן.

בשנת 2002 גם בעלי וגם אני איבדנו את האמהות שלנו בהפרש של שש שעות אחד מהשניה, קברנו אותן אחת לצד השניה וישבנו שבעה ביחד בביתה של בתנו. נראה לי שבמשך שבעת הימים המייסרים האלו ביקרו אותנו כל אחד ואחת מהקהילה היהודית כולה כולל הרבנים הגדולים של הקהילה. כולם דיברו על הנסיבות ה”ביזאריות”, הציעו ניחומים ובירכו אותנו. נורא ככל שהיה המצב, היתה נחמה בביקורים וביטויי האהבה המדהימים האלו. מעולם לא הרגשתי משהו כזה בחיי וזה השאיר רושם בלתי הפיך של אחדות יהודית.

שלוש שנים אחר כך. בעלי ואני מקבלים החלטה לעלות לארץ. הבנות שלנו גדלו והתחתנו וגידלו כבר את המשפחות שלהן. כל ארבעת הורינו כבר לא היו בחיים, ושנינו היינו לקראת גיל פרישה. וכך לאחר ששמענו רבות על מטוסים שמטיסים 200 איש בטיסה לכיוון אחד, שכאשר נוחתים בישראל הם כבר רשמית אזרחים ישראלים, זה היה פשוט טוב מכדי לא לעשות את זה! וכך היה, שלושה ימים אחרי יום הולדתי ה56 הגעתי הביתה.

אני לא יכולה לתאר את התחושה החזקה ושלא תאמן של קדושה באוויר! הפכנו לאנשים שונים. קבענו את ביתנו הראשון בישוב מקסים באזור בנימין. הכרנו חברים חדשים במהירות בתוך הקהילה האנגלוסקסית שהסיוע שלה היה נהדר. כעבור מספר חודשים התחלתי להרגיש שמשהו לא ממש בסדר אצלי. הרגשתי “מלוכלכת” בארץ הקודש של ה’. רציתי ללכת למקווה. למרות שמבחינה טכנית הייתי פטורה, הרגשתי בוודאות שזה הדבר החשוב ביותר שאני צריכה לעשות כדי להשלים את מסע התשובה שלי. כך התחלתי בגיל 57 לקבל הדרכת “כלה” פרטית ומותאמת אישית, עם האישה הצעירה המדהימה ביותר שאי פעם הכרתי. היא היתה רגישה כלפי הצרכים שלי ומכבדת כלפי הדאגות שלי. בכל פעם שהיתה לי שאלה היא היתה מיד מתייעצת עם רב. מספר הגבלות לא היו רלוונטיות במקרה שלי, אולם אחרות נאכפו באופן מלא. לבסוף, היום הגדול הגיע, וקיבלתי יחס מכבד ביותר. הבלנית נתנה לי את החדר של הכלות, לקחו אותי לסיור קצר, הסבירו לי איך דברים עובדים ומה אני אמורה לעשות. עשיתי אמבטיית קצף ומקלחת קצרה ואת כל ההכנות הנדרשות לפני הטבילה. הייתי לחוצה והייתי מאד נרגשת. אמרתי כמה פרקי תהילים מהזיכרון וידיי רעדו. לא הרגשתי בנוח כלל, להיות ערומה לגמרי מול כולם! ולא ציפיתי בקוצר רוח לרגע בו מים ייכנסו לנחיריי ואוזניי. אבל עשיתי את זה כיוון שזה היה כל כך חשוב עבורי. לא רק בשביל בעלי (כבר שנים רבות) אלא בשביל ה’. זה היה כאילו נוקה ממני כל לכלוך העבר והולבשתי בבגד חדש וטהור!

הבלנית היתה מדהימה! היא הסבירה לי איך לעמוד כשהסרתי את החלוק ואיך לטבול. היא החזיקה מגבת גדולה לפניה ולא הסתכלה עליי כשירדתי במדרגות. הופתעתי שהמים חמים ומרגיעים כשירדה עלי תחושה חזקה ומידית של שלווה ורוגע, ולא פחדתי משום דבר באותו הרגע. כל דאגה היתה במרחק קילומטרים באותו הרגע. בירכתי וצללתי מתחת למים כפי שהודרכתי כשסופסוף שמעתי את הבלנית צועקת במרץ “כ-ש-ר-!!!” וכל הבלניות האחרות מוחאות כפיים ומריעות מהמסדרון! יצאתי ועליתי במדרגות עם המגבת פרוסה לפניי כך שאף אחד לא יראה את גופי. הייתי עטופה בחיבוק של בד שלא ניתן לתיאור. באמת הרגשתי כמו כלה. בכל פעם שאני נזכרת ברגע הזה דמעות של שמחה מציפות אותי ואני מלאה מחדש בתחושה של קדושה מה’.

כמעין נ.ב. אני רוצה לשתף גם בסיפור קצר על השגחה פרטית. בשנת 2015 ניגשה אלי חברה שהשתתפה יחד איתי בהפקה של תיאטרון רוממות “ספור הכוכבים” – הסיפור של אברהם אבינו ושרה אמנו כשהם “עלו לארץ” בגיל מאוחר. ההשתתפות בהפקה המדהימה הזאת השפיעה עלי באופן עמוק ביותר. האישה הנהדרת הזאת שאלה אותי אם אני רוצה להשתתף בוידאו קצר עבור ארגון בשם “מרכז עדן” וסיפרה לי מעט על המרכז ועל הסיפור שהם רוצים לספר דרך הוידאו. כמובן שאמרתי כן, אבל לא חלקתי את החוויה שלי עד אחרי שהצילומים הסתיימו. שיחקתי בתפקיד הבלנית ועזרתי לאישה צעירה ומאד מפוחדת שהתכוננה להיכנס למים אבל לא היתה מסוגלת לעשות את זה. הייתי צריכה להרגיע אותה ולתמוך. היא חזרה למקווה ביום אחר ועשתה זאת עם חיוך על פניה. הצלמת והשחקנית כל כך התרשמו מאיך ששיחקתי ושאלו אותי אם הייתי בלנית באמריקה. “לא”, אמרתי, “אבל יש לי סיפור לספר לכן!”.

מרים היא אחות מוסמכת בגמלאות, וכעת היא מאמנת (קואצ’רית) ומעסה. היא תלמידה במרכז ויקטור פרנקל ללוגותרפיה. היא משחקת ושרה בהפקות תיאטרון ווידאו קהילתיות ובנוסף כותבת בלוג. יש לה שתי בנות, תשעה נכדים וחמישה נינים צברים. מרים ובעלה המנוח שעיה ע”ה, עלו לארץ בשנת 2005. היא גרה בקרית ארבע-חברון.