רישומי הקהילה היהודית בקרקוב מספרים סיפור על הרב משה איסרליש (הרמ”א) כשהוא הפך לרב של העיירה באמצע המאה ה-16. היה מנהג בקרקוב שבבוקר אחרי שאישה טבלה, היה בעל המקווה (בדרך כלל בעלה של הבלנית) מאחל מזל טוב לבעלה. הרב איסרליש מצא שהמנהג לוקה מאוד בצניעות וביטל אותה. זמן קצר לאחר מכן, כשבעל המקווה היה בשוק, ניגש אליו אדם בכעס ודרש לדעת מדוע לא קיבל מזל טוב כמו כל בעל שאשתו טבלה בלילה הקודם. ענה לו בעל המקווה – “ראשית בגלל שהרב ביטל את המנהג, ושנית בגלל שאשתך לא באה למקווה אמש!” על פי הסיפור, הרב איסרליש הבין שאפילו למנהגים המוזרים ביותר עשויה להיות מטרה, והתחייב לאסוף מנהגים יהודיים כדי שלא יאבדו. כך נולד פירושו ההלכתי לשולחן ערוך.

עוד לקח לא פחות חשוב מהסיפור הזה יכול היה להיות שלא כל מה שנעשה בשם הצניעות הוא נכון.

צניעות היא מושג לא ברור, והמקום הראשון ברשימת התפיסות השגויות של הצניעות הוא הבלבול שלו עם ערווה (“עירום”). ערווה היא מושג הלכתי, הנדונה בהרחבה במקורות המסורתיים (ברכות כ”ד ע”א, שולחן ערוך או”ח ע”ה), הקובע מתי מותר לאדם להתפלל, לברך, לדבר דברי תורה וכדומה בנוכחות ערווה. זה חל על גברים ונשים כאחד, אבל באופן שונה. יותר אזורים בגוף האישה הם הלכתית ערווה לגבר, מאשר בגוף של גבר לאישה. ביסודו של דבר, ערווה מחפיצה את הגוף, ומתייחסת להשפעה המסיחה ולעיתים מעוררת שיכולה להיות לעירום על אחרים. מסיבה זו, הלכות הערווה משתמשות בשפה של אובייקטיביות ומדידה, כגון טפח (שטח של עור חשוף בגודל 9 סמ”ר בערך), בהגדרת מתי והיכן ניתן לחשוף ערווה.

לעומת זאת, בעוד שצניעות היא גם מושג הלכתי, נקודת המבט שלה שונה מאוד. בעיקרו של דבר, צניעות דורשת הכרה במציאות של נוכחות ה’ בחיינו. היא מוצגת במונחים אלו בפתיחת השולחן ערוך, המצווה עלינו לפתח מודעות ל’שויתי ה’ לנגדי תמיד’ (תהילים ט”ז, ח’). במובן זה, הצניעות מתייחסת לאדם כסובייקט, ומאתגרת אותו להזמין את אלוהים אל ‘האזור’ שלו לאורך שלל מצבי החיים. איך עלינו להתנהג ולהתלבש את לפני ה’ ברכבת, במקלחת, עם המשפחה הקרובה, בהרצאה פומבית, בשירותים, בפגישת עבודה, ברגע של אינטימיות? בכל המצבים הללו, יש לנו פוטנציאל להיות צנועים, או לא, בדרכים שונות.

מובן מאליו שהדרך צנועה להתקלח, או לטבול במקווה, היא ללא בגדים. סוגיית הערווה מתעוררת רק אם מישהו רוצה להתפלל, לברך וכו’ בפני אדם עירום ואין שום דבר לא-צנוע בעירום בהקשר מתאים. למרבה הפלא, המשנה ברורה (ב, א) אף מבקר גברים המניחים את ידיהם על חלקיהם הפרטיים כשהם ערומים בבית המרחץ, מתוך מחשבה שהדבר צנוע יותר. הוא מציין שהמערום בבית המרחץ מתאים לחלוטין ולכן לא לוקה בצניעות. אדרבה, יתכן שלא ראוי להתכסות כך שכן נראה שהוא נבוך ממצוות מילה.

צניעות עוסקת בעצם בהזמנת ה’ לחיינו על ידי התנהגות המתאימה לכל מצב. בהקשר של מקווה זה מתורגם לכך שבני הזוג מקפידים להסתיר את העיתוי כדי לא לפרסם את האינטימיות הזוגית שלהם. עם זאת, נשים צריכות להרגיש בנוח ונינוחות בהיבטים הצנועים של עירום במהלך הטבילה שלהן וברגעי האינטימיות בין בעל ואישה שאחריו.

עבור אנשים מסוימים, אפילו דיון עם ילדיהם על מושגים של אינטימיות, מקווה וטהרת המשפחה מרגיש כמו חוסר צניעות. זו טעות. בעוד שרוב ההורים מסתירים באופן מובן את העיתוי של ליל הטבילה מילדיהם, במיוחד מבני נוער שעלולים להרגיש שזה לא נוח או לא הולם אם הם מבינים את הקשר לאינטימיות, הם חייבים גם למצוא את הזמן המתאים לדון עם ילדיהם על היופי של חיי תורה שבטהרת המשפחה. אין חוסר צניעות בלהסביר לילדינו את המעגל ההלכתי של חיבור פיזי ורגשי, לפיו בעל ואישה הם רעים אהובים – לפעמים חברים טובים ולפעמים גם אינטימיים פיזית.

למעשה, שיחות אלו חשובות אף יותר עבור בני נוער, אשר נחשפים פעמים רבות לערכים המיניים הגסים של סיפוק תאווה אישית של החברה הכללית, אך לרוב אינם מודעים לאתיקה המינית המעצימה והמעשירה של התורה. שיחות אלו, בזמן המתאים ובמסגרת הנכונה, חדורות בצניעות שכן הן מזמינות את ה’ לחיי המשפחה שלך בדרכים חשובות.

בדרך זו, חשיבה מעמיקה יותר על הצניעות יכולה לספק לנו הזדמנויות לפתח קשרים בריאים יותר עם ה’, עם הקרובים לנו ועם עצמנו.

 

 

הרב אנתוני מאנינג מלמד במוסדות חינוך רבים בירושלים וכן מרצה רבות בישראל, באנגליה ובארה”ב. משנת 2017 הוא מנהל שותף של מדרשת תהילה. הרב מאנינג הוא גם מרצה בכיר בישיבת דרכי נעם/מדרשת רחל וחיה ומעביר שיעור שבועי קבוע במרכז OU ישראל בירושלים.

הוא המחבר של “משיבים כבוד – מדריך לצניעות לגברים ולנשים” (מוזאיקה, 2023), שנכתב עם ברכה פוליאקוף – www.reclaimingdignity.com ויטייל בארה”ב בסתיו הקרוב כדי להשיק אותו.