אומרים שהטבילה במקווה היא הזדמנות לחדש את הקשר בנישואים. זוהי הזדמנות להתחיל מחדש, להתחייב מחדש לזוגיות ולהתאחד כזוג – ממש כמו בליל הכלולות. זה בהחלט רעיון יפה שמדי חודש בני הזוג חוזרים להיות כמו חתן וכלה טריים. אולם, יש זוגות שעבורם השוואה זו לליל הכלולות אינו טומן בחובו רק זכרונות נעימים, אלא להיפך. ליל הכלולות  לעיתים דווקא מעלה אתגרים וזכרונות של לחץ, חשש ולעיתים אפילו כאב. לכן כאשר אנו משווים בין ליל הטבילה לליל הכלולות, עלינו לזכור שלא לכולם החוויה הייתה חיובית. בשל כך, יש יותר ויותר קולות שמעודדים זוגות לא לקיים יחסי אישות בליל כלולות ושהם לא חייבים בכך. 

אני זוכרת שנאמר לי לפני החתונה שבליל הכלולות השינוי יכול להרגיש דרסטי. פתאום, מזוג שנזהר ביחסים פיזיים, פתאום הכל מותר ובליל כלולות עצמו ממש הולכים ממצב שהכל אסור למצב שהכל מותר. מזוגיות שבה שומרים נגיעה לחלוטין (ואני ובן זוגי שמרנו בקפדנות אפילו לא להתקרב לנגיעה!), נכנסים למרחב הפיזי והאינטימי ביותר, בו הכל מותר וזה בהחלט מאתגר! לכן, ההמלצה שעברה בקהילה ובסביבה שלנו הייתה שאמנם בני הזוג יכולים לקיים יחסים בליל הכלולות, אך אין חובה לכך וניתן לקחת את הזמן על מנת להיכנס בהדרגתיות למימד המיני של הקשר. ממה ששמעתי, זוהי המלצה מקובלת כיום הניתנת לזוגות רבים, שהם יכולים להרגיש בנוח להתחבר פיזית בלילה הראשון שלהם יחד מבלי להרגיש שהם צריכים להגיע ל-‘מטרה הסופית’ של יחסי מין. זה מגיע מתוך המחשבה שבני-הזוג ילמדו לתקשר זה עם זה ויתרגלו לקשר החדש הכולל מגע, במקום לקפוץ למים העמוקים ולעשות הכל בליל הכלולות. אני מאוד מתחברת להמלצה זו משום שזה מעניק לבני-הזוג עצמאות ואוטונומיה להחליט מתי מתאים להם לקיים יחסים.

ועם זאת, אם אנו משווים בין ליל הטבילה לבין ליל הכלולות, מדוע אנחנו לא עקביים במסר שאנו נותנים לגבי החובה או היעדר החובה בקיום יחסים בשניהם? מדוע יש שוני בנקודה זו בין ליל הטבילה לבין ליל כלולות? הרי, מדי חודש, אנחנו שומרים על הלכות נידה והרחקות בין בני הזוג אשר מונעים מגע והתקרבות — ולאחר הטבילה מותר לקיים קשר פיזי מלא. בן רגע אנו משנים סטטוס מנידה בו הכל אסור להכל מותר — בדיוק כמו בליל הכלולות. זה בהחלט יכול להרגיש כמו מעבר דרסטי, באותה מידה כמו הפעם הראשונה. בעוד עבור זוגות מסוימים זה בהחלט מרגש, אינטימי ומשמעותי, עבור זוגות אחרים הטבילה במקווה יכולה להיות מבלבלת ומלחיצה- בדיוק כמו בליל הכלולות.

אני חושבת שאמנם בני הזוג יכולים להחליט לקיים יחסים בליל הטבילה במקווה, אבל חשוב להדגיש שאין חובה – הלכתית או אחרת – לקיים יחסים בליל הטבילה. אדרבא, הלחץ החברתי שמופעל לקיום יחסים בליל הטבילה יכול להקשות על בני-הזוג לחזור לשגרה של מגע. במיוחד עבור זוגות בתחילת הנישואים, שרק לומדים לנווט יחד את התחום המיני, הטבילה מאתגרת אותם להתחיל מחדש את המגע, מיניות ויחסי אישות. הלחץ אשר מלווה את ההנחה שחובה לקיים יחסים בליל הטבילה גורמת ללחץ מיותר שלא מוצדק. יש להדגיש לבני-הזוג שהם יכולים וצריכים להחליט בעצמם (על סמך מצבם הרגשי והזוגי) איפה הם עומדים בנוגע לקיום יחסים בליל הטבילה. הטבילה יכולה להיות הזדמנות להתחבר מחדש לקשר הפיזי, ולבנות אט-אט את הקשר האינטימי, ללא ציפייה או לחץ מהסביבה.

יש בעיה נוספת אשר עולה מתוך ההנחה שליל הטבילה שווה לקיום יחסי מין. בעיניי זה לא צנוע להניח שכל מי שחוזרת לבית מהמקווה הולכת לקיים יחסים. כולנו יודעים שזוג נשוי עובר מחזוריות במערכת היחסים שלהם – הכולל זמנים של ריחוק וקרבה. אולם, מה שהם עושים בחדר המיטות, באיזו תדירות ובאילו לילות, הוא פרטי ולא עניינם של אף אחד מלבד בני הזוג. כמו שהחזקת ידיים לא מסמלת מה יקרה ביניהם באותו הלילה, גם הטבילה לא צריכה בהכרח להעיד על יחסים.

מלבד זה, עולות בעיות נוספות. העובדה שאנו מניחים שכולם חוזרים לבית על מנת לקיים יחסי מין גורמת לנו להרגיש אי-נעימות בשיתוף העובדה שאנחנו הולכות למקווה. יש הימנעות מחינוך הילדים בנושא זה מתוך פחד שהם יניחו כי ההורים מקיימים יחסים בליל הטבילה. יש תחושת לחץ כאשר רואים אדם מוכר ברחוב שרואה אותנו עם שיער רטוב או ללא לק. אנו מתביישות כאשר אנחנו רואות מישהי מוכרת שנכנסת למקווה. זה מרגיש שעצם הגילוי שאני הולכת למקווה שווה ערך לרעיון שמישהו זר נכנס לחדר השינה שלי. מלבד זה, אנחנו לא יכולים לבקש מבני משפחה לעזור להגיע למקווה ולחזור ממנה ואנחנו לא מבקשות מחברות עזרה לשמור על הילדים. 

אם נוכל לשנות את הציפיות שלנו סביב הנושא הזה ולהעלים את ההנחה והציפייה שעל בני הזוג לקיים יחסים בליל הטבילה מדי חודש, נוכל להקל על זוגות בכמה אופנים. קודם כל, בחיזוק הזוגות שהם יכולים להחליט מה מתאים להם ומתי. בנוסף, שימור ועידוד פרטיות של בני הזוג והיחסים ביניהם. לבסוף, זה מאפשר לדבר באופן יותר גלוי אודות המקווה. ניתן להסביר לילדינו שיש תקופות בהם ההורים נוגעים או לא נוגעים, לבקש עזרה מחברים שיסיעו מהמקווה וחזרה לבית או שישגיחו על הילדים, ולמנוע תחושת בושה כאשר נתקלים במישהו מוכר בדרך למקווה או בחזרה לבית. 

לסיכום, אני חושבת שכמו שהוצאנו את הלחץ מקיום יחסים בליל הכלולות, יש להוציא את הלחץ מליל הטבילה במקווה. כך ניצור מרחב טוב יותר עבור אינטימיות בין בני הזוג. זה יחזק את בני הזוג להחליט בעצמם מתי הם מעוניינים לקיים יחסים, יאפשר לקהילה לכבד את הפרטיות של בני הזוג, ויאפשר לבני הזוג להיות פתוחים עם הצרכים שלהם והדרישות מהסביבה סביב הטבילה במקווה. כך ליל הטבילה במקווה באמת תהפוך להיות יותר כמו ליל הכלולות- זמן לחגוג את האהבה בין בני הזוג, לחדש את המחויבות לקשר הזוגי והזדמנות להתחבר בכל צורה שמתאימה לבני הזוג.