בליל קיץ חשוך עמדתי על גדת האגם והתכוננתי לטבילה ב”מקווה”. כאשר נמצאים במחנה קיץ הטבילה הופכת לעניין מורכב. צריך ללכת לאגם עם חברה שתהיה עדה לטבילה שלי וגם תדאג לבטיחותי. אבל יש גם משהו מרגש בטבילה במקום מים חיים. העיון בגופי לפני הטבילה מקבל תפנית חדשה כאשר אין אורות ומראות בסביבה. זוהי דרך מאתגרת ומרגשת לשמור על הלכות טהרת המשפחה.

באותו לילה, בהתאם להלכה, השתמשתי בידיי בעיון בדרך חדשה לגמרי, ובדקתי כל סנטימטר בגופי, כדי לוודא שהעיון יהיה כהלכה כתנאי לטבילה כשרה.

ואז הרגשתי בזה.

גוש קטן.

גוש שלא זכרתי שהיה שם בפעם הקודמת שבדקתי את השדיים שלי בליל טבילה.

זה הדאיג אותי.

התאכזבתי כשנזכרתי שהרופא שלי אמר לי שאני צעירה מדי לבדיקת ממוגרפיה בגיל 40. והנה שלושה חודשים אחרי השיחה הזו אני מרגישה את הגוש החשוד הזה.

המשכתי בבדיקה הידנית המדוקדקת שלי ונכנסתי אל המים הטבעיים הקרירים. טבלתי וחזרתי לצריף שלי בלב כבד. זה לא היה ליל הטבילה האידיאלי שעליו שוחחתי עם מאות כלות במשך השנים שבהן הדרכתי וממשיכה להדריך, אבל היה זה לילה שאינני מצטערת שהתרחש.

הגוש שמצאתי היה סרטן השד. אני מודה לקב”ה שהוא היה קטן והיה אפשר להסיר אותו. אמנם אי אפשר לומר בוודאות שלא הייתי מוצאת אותו אלמלא העיון הקפדני, אבל אני מאמינה שזאת הייתה אחת מדרכי ה’ ששמר עליי.

יש דיון בשאלה האם נשים צריכות לבדוק את עצמן לגילוי מוקדם של סרטן השד כאשר הן מתכוננות לטבילה. הסיפור שלי הוא אחד מאלה שמוכיחים לי עד כמה בדיקה ומישוש של השד בזמן העיון שלפני הטבילה יכול להציל חיים. האם הייתי מוצאת אותו בלי העיון? – כן, אבל זה כנראה היה קורה חודשים רבים אחרי כן ועל כן הסכנה הייתה גדולה יותר. אמנם יכולתי ליצור שגרה אחרת לבדיקת השד, אבל כנראה לא הייתי עושה את זה. ומתוך כך אני גאה לקחת חלק בהצגת האתגרים והשאלות הנפוצים ביותר שעולים סביב טיפול בסרטן השד והמקווה, כדי שהן הבלניות והן הטובלות תלמדנה ותהיינה רגישות יותר.