במקום בו קדושה ופגיעוּת נפגשות

חלק ניכר מן הטקסים היהודיים מתרחשים על גבי הבמה הציבורית. הטקסים והתפילות שלנו מתקיימים בציבור, וכן רוב החגיגות שאנו מקיימים. פעולות רבות אינן יכולות להתקיים אלא במניין, ואנו נותנים אמון רב ותוקף מהותי בידיהם של בעלי סמכות רבנית שידריכו, ישמשו דוגמה ויגנו על מבנה ההלכה. זאת הסיבה שהסיפור של בארי פרוינדל (Barry Freundel) הכה מכה קשה כל כך. למי שעוד לא שמע, יהדות ארה”ב גועשת סביב מאסרו של פרוינדל, ששימש כרב קהילה חשובה בוושינגטון וכראש מערך הגיור של ארגון הרבנים האורתודוקסיים בארה”ב, ה “RCA“. הסערה הגדולה שקמה סביב אירוע זו קשורה בכך  שכמו רבים מדי המופיעים בחדשות בתקופה האחרונה, פרוינדל ניצל לרעה את עצם הסמכות שהוענקה לו ואת האמון שניתן בו.

לא זו בלבד שהוא ניצל לרעה את סמכותו, הסיפור הכה מכה קשה מפני שהוא התרחש במקווה. בקהילה הדתית שימשה המילה מקווה מאז ומעולם כמילת קוד לאינטימיות. אין זה מקום שמדברים עליו בפרוטרוט. אף אין זה מקום שמדברים עליו בקול רם. זהו מושג פרטי ואינטימי. כל אדם אחראי שם לעצמו – או לעצמה, וכאשר אנו מצויים שם עירומים מבגדים ומן הסימנים החיצוניים שמגוננים עלינו ומבדילים בינינו, המקווה הוא שנותן תוקף ומרומם את צרכינו הפרטיים והרגישים ביותר.

המקווה הוא אנטי-תזה לטקס רשמי ופומבי. זהו טקס שמתבצע בפרטיות בזמן מן הזמנים שבהם אנו חשופים לגמרי כפרטים רוחניים. המקווה יכול לגלות את הכאב הפרטי האישי ביותר: עקרות, הפלה, התעללות, אישה שחשה שבעלה אינו אוהב אותה, או שאינה רוצה בקרבה מינית. המים מחבקים; הם מקבלים בברכה והם סולחים. יש בהם את הכוח לשנות; הם חובקים גר צדק, הם מחברים בין אישה לבעלה, ולאחר שמסירים את כל המחסומים שיש בהם ממשות – הם יכולים להדק את הזיקה של האישה אל עצמה ואל בוראה. המקווה הוא המקום שבו פגיעוּת וקדושה כרוכות זו בזו, ובסופו של דבר הן קשורות גם למקומן של הנשים ולהשפעתן על הקהילה.

חילול הקודש שביצע רב במרחב המקודש של המקווה נגע בעצבים חשופים וגרם לכולנו להרגיש עוד יותר נוחות להיפגע. אם יש לקח שאפשר ללמוד מן המקרה הזה, אולי הלקח הוא שהגיעה העת לדבר יותר בפתיחות, וגם אם תוך כדי שמירה על הצניעות, יש לדון דיון אמיתי בתוך הֶקשר דתי על אודות כל האפשרויות להיפגע שיכולות להתרחש במקווה. הגיעה השעה לדבר על הדרך שבה אפשר להעצים את המיניות שלנו ולהפוך אותה לחלק מן העולם הדתי שלנו, להתמודד עם הבעיות שאנו נתקלים בהן ולתת להן אפשרות לבוא לידי ביטוי; להכיר את הכוח הטמון בכל אחד ואחת מאתנו כיחידים בקהילה, ולחקור לעומק את המרחב הנשי בקהילה ובטקסים שלה.

מקווה ראוי יכול לרענן היבטים מסוימים של חיי קהילה ולתת להם חיוניות. הוא יכול להיות מקור לחוסן רוחני ולחוויה אישית שיש לה משמעות.

ואולם כדי להשיג מטרות אלה עלינו להתייחס למקומן של הנשים בניהול המקווה. עלינו גם לשוב ולבחון את מקומן של הבלניות בחוויה, ולהבטיח שהן יודעות שהתפקיד לא מוגבל ל”בודקת לחציצות בציפורניים”. עלינו לשנות את הדרך שבה הן רואות את עצמן ולבנות מחדש את הכשרתן לתפקיד, כך שתוכלנה להיות משאב קהילתי בעל אופי רחב יותר ותדע כיצד להפנות נשים הזקוקות לסיוע לכתובת המתאימה. עלינו לאפשר למקווה לתת מענה לבעיות ונושאים שאינם מתאימים לבמה הציבורית, אך אין הם תחומים שיש להדחיק אותם.

גלי ההלם שהיכו בקהילה הבינלאומית-יהודית  בשבועות האחרונים צריכים להדוף אותנו לפעולה שתסייע לנו לשמור על קדושת המקווה ותאפשר לו לסייע לנו כיהודים ויהודיות וכאנשים מיניים.

כמנהלת ומייסדת של מרכז עדן (www.theEdenCenter.com), אני מבלה ימים ולילות במחשבה על האפשרות לשפר את המקווה ולהפוך אותו למקום מזמין לכל אשה ואשה. אני פועלת כדי להאיר את הזירה הזאת וכדי לחנך את מי שמשרתות את הנשים ואת הנשים עצמן.

עדן הקימה תוכנית חלוצית שמשלבת בין אימון ברגישות ותקשורת בונה לבין הוראה לבלניות במקווה במגוון נושאים הכוללים התעללות, דיכאון לאחר לידה, עקרות, הפלה וכיצד להפנות נשים לעזרה, מתוך מאמץ להאיר להן את יכולתו המופלאה של המקווה לרפא, לסייע לתקווה, לסייע בכאב ולשמש מוקד עוצמה שיכול לחבר נשים יהודיות למשאבים קהילתיים. פעלנו על מנת לפתוח את הדיון על אודות בעלוּת: המחשבה על אודות השאלה למי צריכה להיות הבעלות על טבילתה הפרטית של האישה (האישה עצמה, הבלנית, הסמכויות הרבניות [גברים או נשים]); ומי צריך לאחוז בהגה קבלת ההחלטות. ועוד התחלנו לאמן מדריכות כלות (ובקרוב אף סגל חדש של מדריכי חתנים) בנושאים כגון יחסי אישות והתעללות, כדי להכניס את המקווה לתוך ההקשר הרחב יותר שבו אנו דנים בתחומים אלו. ועוד רבה המלאכה שאפשר לעשות.

המקווה הוא מוסד קהילתי ומוסד נשי. מוטל עלינו להעצים נשים כדי שיקבלו את הבעלות על המקווה ויהפכו את המוסד הזה למקום שעונה על הצרכים שלנו כבני אדם דתיים ומודרניים.

עד שיירגעו הדי הכעס והתדהמה שגרמה התקרית האחרונה, בואו ננצל את ההזדמנות לחשוב קדימה על הדרך ליצור את המסגרת של מרחב המקווה כך שתשמֵר את הצניעות, אך תעצים את כל אחת מאיתנו , כדי שהמפגש עם המקווה יהיה מקור לחוסן. הבה נזכור שהמקום שבו נפגשות פגיעוּת וקדושה הוא הוא המקום שבו נוטה חוסר איזון של כוח לכיוון של ניצול לרעה. מתוך העצמת הנשים בקהילה יש למקווה יכולת עצומה לשמש משאב יקר עוד יותר, הן ליחיד והן לקהילה כולה.