מקולות מים
עטופה במגבת בלבד אני עומדת קצת בפנים וקצת בחוץ כדי שלא אחמיץ את מי שתבוא, מפני שלא אשמע את הדפיקה שלה על הדלת. אני מקווה שאף אחת לא תראה אותי בינתיים. התחושה היא שההליכה למקווה הרבה יותר ארוכה משלושים שניות. בכל שנייה ושנייה אני חושבת לעצמי: "הלוואי שהיא לא תשאל אותי שאלות". אני רוצה שהיא תבדוק את הגב שלי כדי למצוא את השערות שבוודאי החמצתי. אני אומרת לה שיש לי ליקוי שמיעה. החיוך שלה מתרכך בהבנה. היא לצדי, אני יודעת. כולן נאבקות למען עצמאות מן הבלנית. אני רוצה שהיא לא תעזוב אותי. העוצמה של הבלניות. חברה טובה מאוד אמרה לי שיש להן קדוּשה מיוחדת וכי עלייך לשאול אותה לשמה העברי, כדי שתוכלי לברך אותה כאשר את טובלת. איזו תחושה נפלאה של ענווה. אבל אני מעולם לא הייתי מספיק אמיצה כדי לעשות זאת, כי חששתי שלא אבין את השם שהיא תאמר לי.
