כל הדאגה התחילה בטיול לאילת. הייתי במחזור ועמדתי לנסוע לשם לכמה ימים עם חברות. כיוון שמעולם לא הצלחתי לאזור אומץ וללמוד כיצד לשים טמפון כמו שצריך (זה כאב פעם אחת כשהייתי בת 11 וכאב שוב כשהייתי בת 13 והפסקתי לנסות), זאת הייתה הזדמנות מצוינת לנסות שוב. העובדה שכבר יצאתי אז עם מי שהיה עתיד להיות בקרוב בעלי, תרמה להחלטה מתוך הבנה שצעד ראשון הכרחי לפני חתונה הוא ללמוד להכניס טמפון.
ארבע חברות ניסו לעזור לי במשך הזמן וכל אחת הייתה בטוחה שתצליח במקום שהקודמת נכשלה, וכולן טענו שהן הצליחו ללמד אפילו את החברה הכי פחדנית בצריף שלהן במחנה הקיץ. כנראה הייתי פחדנית מכולן, כ זה לא הצליח. בכלל. ואז כבר הייתה לי תחושה שאולי משהו לא בסדר. אולי זה קצת יותר מן הפחד לדחוף משהו לבן לא ידוע לתוך הגוף שלי. מפני שידעתי מהן הזוויות הנכונות, ידעתי מה התנוחות הכי טובות בעמידה, ובאמת, באמת ניסיתי להכניס אותו. אבל זה כאב. כאב מאוד.
בהילוך מהיר קדימה. חזרתי לניו יורק. מצב העניינים עם החבר שלי היה רציני יותר ויותר וידעתי שהאירוסין הם רק עניין של זמן. תקרית הטמפון הקטנה נדנדה לי, והעליתי את הנושא בזהירות בשיחה עם אימי. אמרתי לה שאני פוחדת מיחסי מין, מפני שאני לא בטוחה איך זה יעבוד אם כואב לי בניסיון להכניס את הטמפון הקטן ביותר. למרבה המזל אמא שלי היא אישה מדהימה והיא לא ניסתה לפטור אותי בדיבורי סרק על חרדות ועצבנות. קבענו פגישה אם אישה מן הקהילה שלי, אקרא לה שרה, שאיננה רופאה אלא פיזיותרפיסטית של רצפת האגן. היא מומחית לענייני הנרתיק וכל מה שכרוך בהם. לאחר שבדקה אותי, אמרה שקרום הבתולים שלי נוקשה מאוד ואני לא אוכל “לעשות את זה” באופן טבעי. היא אמרה שצריך שיחתכו לי את קרום הבתולים, והוסיפה “תבררי קודם עם הרב שלך האם זה בסדר”. היא המליצה ללכת לאישה מן הקהילה החסידית בבורו-פארק שמתפרנסת מביתוק קרום הבתולין. כמובן, הבשורה הזאת הביאה איתה מתקפה של רגשות מעורבים: מצד אחד, שמחתי מאוד על שתהיה לי אפשרות לא להיות נידה מיד לאחר הנישואין (לפי ההלכה הספרדית), ומצד אחר הרגשתי רגשי אשמה והייתי מוטרדת. במשך כל חיי דמיינתי כיצד תיראה החתונה שלי וכיצד ייראה ליל הכלולות, וחלק מן התמונה שבראשי כללה את העובדה שבעלי יבתק את הבתולים, ולא רופא או אישה חסידית. לאחר שנרגעתי קצת, הבנתי שהעובדה שקרום הבתולים ייחתך לפני החתונה, היא לא בעלת חשיבות כל כך גדולה, שכן לפעמים קרום הבתולים נקרע בטעות, בלי שאישה מרגישה בכך. קבענו תור לפגישה אצל האישה החסידית והכל היה בסדר.
כלומר, עד שהגעתי לשם. כאשר האישה בדקה אותי היא אמרה לי שהקרום שלי לא רק סגור, אלא שיש בו מחיצה, כלומר, יש רקמת עור במרכז קרום הבתולים שיוצרת שני פתחים קטנים, בניגוד לפתח אחד. זה היה מעבר לתחום ההתמחות שלה.
הגיע הזמן לפנות למומחים. פנינו לגינקולוג וקבענו פגישה. הוא הציע לי שתי אפשרויות – לחתוך את רקמת העור באותו יום במשרדו, או לקבוע תאריך לניתוח בתוך ימים אחדים, שם הוא יוכל להשתמש בקרם מאלחש. לאחר דקות אחדות של התלבטות ומתוך חרדה מסוימת החלטתי להסיר את הקרום החיצוני במשרדו. שרדתי את “הניתוח”, אבל החדשות הרעות באמת הגיעו כאשר ישבנו ודיברנו על הצעדים שעליי לנקוט. הוא אמר לי שהוא לא יחתוך את קרום הבתולים. לדעתו, אם זה יכול לקרות בטבעיות, משום שרקמת העור הוסרה, הרי כדאי לנהוג בטבעיות. לאחר שבוע שבו הסערתי את עצמי, דבריו של הרופא שברו אותי. וגם פחדתי. הייתי מוכנה לכל הדברים הטובים שמצטרפים לקרום בתולים שהוסר – אין מצב נידה, יחסי מין פחות כואבים, והגורם החשוב מכל – שקט נפשי. היה עליי לחזור במהירות למצב הדברים המקורי. טבעי זה טוב. זה יקרה כמו שתמיד חשבתי שזה יקרה.
במהלך החודשים שלאחר מכן הכול נראה נפלא. הצלחתי להשתמש בטמפונים בלי בעיה, ולא כאב לי באזור הנרתיק. רופא בדק אותי והייתי מוכנה להתחתן. ואכן התחתנתי. כאשר הגענו לחדר במלון הייתי מוכנה. בעלי ואני דיברנו על הציפיות שלנו, ידענו שאין לחץ “לביצוע” באותו לילה אם אנחנו לא מוכנים, ואם אני רוצה יין, נוכל להזמין לחדר.
במשך הלילות הבאים ניסינו לקיים יחסי מין, רצינו לקיים יחסי מין והמשכנו לנסות, אבל פשוט לא הצלחנו. זה כאב לי כל כך; הייתי עוצמת את עיני ומאגרפת את ידי ואומרת לבעלי שפשוט יעשה את זה, שפעם אחת יחדור ואז הכאב יעבור. אבל הוא לא הצליח לעשות את זה. היו לילות רבים שבהם פשוט בכינו, ולא ידענו מה לעשות. הוא חשב שמשהו בוודאי לא בסדר אצלו, אבל אני זכרתי את תקריות הטמפונים, את הקרום הסגור שלי, ואת העובדה שלא חתכו אותו, וידעתי שהבעיה אצלי. לאחר כמה שבועות של דמעות וניסיונות רבים ללא הצלחה, התקשרתי שוב לשרה. הפגישה הביאה איתה את ההקלה הגדולה ביותר שחשתי מעודי. לאחר שבדקה אותי ואיששה שהקרום שלי הוא אחד הצרים ביותר שראתה, היא שאלה אם היא יכולה לפתוח אותו בשבילי. ואכן עשתה זאת (עם קרם מאלחש). זאת הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי מעודי! אמנם הדברים לא היו חלקים לגמרי לאחר מכן, והיה עליי לתרגל ולהשתמש במרחיבי נרתיק כדי שחיי האישות יהיו נסבלים, שלא לדבר על מענגים. אבל זאת הייתה התחלה במלוא מובן המילה.
הדבר שהדהים אותי ביותר היה כאשר שרה אמרה לי שאני בת מזל מפני שהגעתי אליה כל כך מהר אחרי החתונה. היא אמרה שיש אנשים שמגיעים אחרי נישואין של שנה ויותר, וסבלו סבל רב במהלך כל הזמן הזה. בשום אופן לא הצלחתי להבין את הדבר. זאת הייתה חוויה לא נעימה בכל מובן ודבר. הייתה הרגשת אשמה מתמדת משני הצדדים – הוא הרגיש רגשי אשמה מפני שהכאיב לי כאשר ניסינו לקיים יחסי מין, ואני הרגשתי רגשי אשמה מפני שלא הצלחתי לקיים יחסי מין, ומעל כל זה ריחפה תחושה של חוסר יכולת. מה לא בסדר אצלנו שבגללו אנחנו לא יכולים לבצע את הפעולה הבסיסית והקדמונית ביותר המתרחשת בין איש ואישה?
כשאני מסתכלת לאחור, אני יודעת שאני בת מזל, בדיוק כפי ששרה אמרה. בורכתי במטפלים הנכונים, וידעתי שעליי לקבל עזרה במהירות. בעלי ואני בהחלט צמחנו מתוך החוויה הזאת. היה עלינו ללמוד לתקשר כראוי מן היום הראשון לנישואינו, ועוד בנושא שהיה קצת מביך לשיחה בתחילת הדרך. ואולם, עם כל זה, אני לא מאחלת לאף אחד את החוויה הזאת. קבעי פגישה עם גינקולוג לפני שאת מתחתנת, כדי לוודא שהכול בסדר. ואחרי החתונה, אם משהו לא כפי שהוא צריך להיות, אל תחששי לבקש עזרה, מרופא או מאדם מנוסה כמו שרה, או מדריכת הכלות שלך. האנשים האלה נמצאים שם בשבילך, בשבילנו, כדי להבטיח שהגוף שלנו יפעל כפי שהוא צריך לפעול.
Leave A Comment