שלוש מילים. שלוש מילים בלבד הצליחו להעיף אותי מן המסלול. עברו חמישה עשר ימים מאז עזבנו את בית החולים, חמישה עשר ימים שבהם ראיתי כיצד אשתי מנסה להסתיר את הדמעות מעיני הציבור. חמישה עשר ימים שבהם התבוננתי באדם שאני אוהב יותר מכל סובל את הכאב העצום ביותר שאפשר לתאר. במשך שלושת החודשים הקודמים ראיתי אותה קורנת מהתרגשות, לעיתים הגנבתי מבטים לכיוונה וידעתי ששנינו חולקים סוד מיוחד.

מתוך שיחות עם חברים ידענו שאנחנו בני מזל. חלק מזוגות החברים הקרובים אלינו ביותר וחברתה הטובה של אשתי מן הקולג' התאמצו מאוד – וחלקם עדיין מתאמצים – בניסיון להרות. לנו, ב"ה, זה היה קל – הופתענו עד כמה, למען האמת. מתוך הסיפורים ששמענו סביבנו חשבנו שייקח חודשים עד שנזכה להריון. והנה התברכנו.

הרגע שבו אשתי סיפרה לי שהיא בהריון היה אחד הרגעים השמחים ביותר בחיי.

שלושה חודשים וחמישה עשר ימים לאחר מכן, שלוש מילים הוציאו את כל האוויר מן המפרשים שלי, כאילו חטפתי אגרוף בבטן. "איך אתה מרגיש?" שאל אותי החבר הטוב ביותר שלי. אותו בחור שאיתו התחלתי ללמוד בכיתה א', יחד הלכנו למחנה קיץ, ואחר כך היינו באותו חדר בפנימייה שבישיבה. חבר שהיה לי כאח, האדם שתמיד שאל אותי שאלות ישירות.

הוא היה אחד החברים המעטים שלהם סיפרנו את החדשות המרגשות שלנו, וכיוון שבדיוק הפך לאב טרי, ידעתי שהוא יתרגש מאוד בשבילנו ושאשתו תעזור לאשתי לצלוח את מערכת הבריאות הישראלית בדרך ללידה ולאחריה.

"איך אתה מרגיש?" לא חשבתי על זה, לא יכולתי. זה לא היה קשור אליי. כולם הסבירו לי שזה לא קשור אליי! זה קשור לאשתי – האובדן שלה, הכאב שלה… הילד שלה?

בפעם הראשונה מאז שאמר לנו הרופא שאיבדנו את העובר, מישהו שאל אותי כיצד אני מתמודד. בגלל סיבוכים נאלצנו להישאר בבית החולים יותר מן הרגיל, היה עלינו לשהות במקום שבו תכננו להיות כשהילד הראשון שלנו ייוולד, והנה עזבנו את המקום בידיים ריקות ובלב כבד.

שלוש המילים הללו הכריחו אותי לנחות ממצב של טייס אוטומטי אל קרקע המציאות. להרגיש את האובדן והכאב שאצרתי בתוכי. אני השתדלתי בכל מאודי להדחיק את הכאב, מפני שזה לא היה קשור אליי. בשאלה בת שלוש מילים החבר איפשר לי להבין שזה קשור גם אליי, זה גם האובדן שלי, הכאב שלי, הילד שלי.

האחיות בבית החולים, המזכירה במחלקה, פקידת קבלת הפנים במשרד הרופא שלנו וגם המשפחה ומעט החברים שלהם סיפרנו, כולם גרמו לי להרגיש שזו לא האבדה שלי. אני מבין מדוע עשו זאת. אני לא כועס עליהם ולא נפגעתי מן הפעולות שלהם. אני מבין שהדבר החשוב ביותר שהייתי יכול לעשות הוא לדאוג שאשתי תהיה בסדר. לנסות להקל על הכאב שלה בדרך כזאת או אחרת, לנסות בכל צורה שהיא להחזיר את הברק לעיניה העצובות והדומעות.

אבל כאשר שמעתי את שלוש המילים האלה הבנתי את מה שידע החבר שלי. הייתי צריך להרגיש את זה. האבדה היא גם שלי, והכאב הוא גם שלי.

התקוות והחלומות שקיוויתי וחלמתי למען התינוק שלנו היו ממשיים ממש כמו אלו של אשתי.

אנחנו איבדנו ילד, אנחנו ספגנו את הכאב יחד.

לעתים קרובות איננו חושבים על בן הזוג, שאיבד גם הוא ילד. גם בן הזוג עבר הפלה, אף על פי שהוא לא נשא את הילד.

כאשר אני נזכר באותו אחר הצהריים שבו דיברתי ובכיתי עם החבר הטוב שלי, אני מבין שלעיתים קרובות אנחנו שוכחים שממש כשם שאנחנו מאחלים לאבא מזל טוב כאשר נולד לו ילד, הרי כאשר התוכנית משתבשת ויש הפלה או אובדן, גם הוא זקוק לתמיכה. כל אב שציפה לילד וחווה אובדן זקוק גם הוא לחיזוק ולמרפא.