פעם הייתי אדם מאמין. הסתובבתי בעולם והקב"ה לצדי; אהבתי להתפלל וחגגתי את חיי הרוחניים.

שנים רבות חלפו מאז, והנה שוב אין זו 'חובה' לעמוד לפני בוראי בתפילה, כי אם 'מתי בדיוק?' אני יודעת, אני יודעת היטב שתפילה צריכה להיות בסדרי העדיפות, אבל מעדתי, נפלתי, והנה אני כאן, מתפללת פעם בחודש. בעירום.

אני בדיוק האישה שאתם חושבים שהולכת למקווה. אתם יכולים לשער את זה על פי הלבוש שלי: לבוש נוח, רב המכוסה על הגלוי, מטפחת. אבל האם אתם יודעים שאני פמיניסטית? ושיש לי נטייה חסידית? ושיש בביתי מקום נוח ללימוד קבלה בד בבד עם שמירה נינוחה על איכות הסביבה? והאם אתם יכולים לשער שכל הדברים האלה מגיעים למיזוג מושלם במקווה?

הו, הטבילה במקווה, עד כמה אותך אוהַב? הנה אמנה את הדרכים!

אחת, את כל כולך קשורה למים, המים שמזינים את הגוף שלנו, מנקים את העור שלנו, מרפאים אותנו מבפנים ומבחוץ. מים הם העיקר בגוף שלנו ועל פני כדור הארץ, ואם כן מובן מאליו שהם קדושים. יש אנשים שמדברים על החוויה של הטבילה במקווה כעל לידה מחדש, ואכן כולנו התחלנו את חיינו מוקפים ועטופים במים ברחם אמנו.

שתיים, את קשורה לנשים, שיכולות לשמוח בגוף שלנו בדרך הרוחנית ביותר שאפשר לחוות אותו. הטבילה במקווה היא העלאה של עצמנו: אנחנו טובלות את הגוף שלנו ונוגעות באינסוף. במקווה אנחנו נמצאות בגוף שלנו ולומדות להרגיש נינוחות איתו.

שלוש, הטבילה במקווה היא פעולה, לא ידיעה או שכל. אני אוהבת את המוח שלי, באמת. אני קוראת ללא הרף, ופעם אפילו קראתי את כל האותיות הקטנות בתורה בכל הגרסאות שלהן. אבל 'לעשות' תורה זה דבר שונה מאשר ללמוד אותה, להעלות את הרעיון ולהפוך אותו למציאות. הריקוד בשמחת תורה הוא חגיגה נפלאה של הספר שמגדיר את חיינו; הדלקת נרות בליל שבת, ישיבה תחת הסכך בסוכה והזכירה מאין באנו ועד כמה התקדמנו – כל אלה פעולות שמחברות אותנו לשורשינו ולעתיד שלנו. הטבילה במקווה דורשת שאשתמש בכל הגוף שלי, שאהיה עסוקה במצווה כל כולי.

ארבע, הטבילה במקווה מאפשרת לי להתפלל כרצוני, במקִצב שלי.

***

אני מתפללת ובלִבי רעיונות רוחניים, והתפילה פותחת בבחירה על מה להתפלל. אם לא עולה בדעתי משהו מסוים, אני מתפללת בדרך כלל על 'שלום בית' או על בריאות טובה. לעתים יש משהו מסוים שאני רוצה להתפלל עליו: שהעלייה שלנו תהיה מוצלחת. שהחיפוש שלי אחר מקום עבודה יישא פרי. שיירד גשם על ישראל.

אני טובלת בסך הכל שבע פעמים. כאשר נישאתי נהגתי לטבול פעמיים, פעם אחת לפני הברכה ופעם אחת לאחריה. כך נהגתי במשך שנים רבות, עד שהיו לי הזדמנויות אחדות למלא את מקומה של הבלנית. למדתי דברים אחדים מנקודת המבט שבראש המדרגות: שלא מסתכלים על הגוף שלך; שנשים מעריכות את הפרטיות שמעניקה המגבת שאת מרימה כאשר הן נכנסות אל המים ויוצאות מהם; שהן מעדיפות שלא יזרזו אותן; שלכל אישה דרך משלה לעמוד במים ולטבול.

עמדתי במקווה ופניי לכיוון מסוים, וירדתי אל המים בדרך שחשבתי שהיא דרך אופיינית, אבל כבלנית למדתי שנשים פונות לכיוונים שונים, וכי אין דרך 'אופיינית'. נשים טובלות פעמיים, שלוש פעמים, שבע פעמים, בזהירות, בהתזה, ברעש.

כעת חשבתי כיצד אני יכולה לפעול כדי שהטבילה שלי תהיה יותר משמעותית. וכך נולדה תוכניתי הקבלית: אני אטבול לפי הספירות.

לפי הקבל יש מבנה שמסייע ליצור קשר בין האינסופי לסופי, בין הקב"ה לבין כל אחד ואחד מאיתנו. המבנה הזה מכיל (והוא מבוסס על) גילויים של הקב"ה שנקראים 'ספירות'. כל ספירה נושאת את הזהות הרוחנית שלה, ומתארת דרך מיוחדת שבה הקב"ה נושא ונותן איתנו. הספירות עוברות מן התחום הרוחני לתחום הגשמי והן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

במקווה אני מצרפת את המשמעות של כל אחת מן הספירות אל התפילות שלי. אני עומדת במים ומתחילה להתפלל כך: "ריבונו של עולם, לכבוד הטבילה שלי, בבקשה תשלח ברכה ל…". אני חושבת על הספירה הראשונה, חסד, ובעיני רוחי אני מחברת בין החסד לבין נושא התפילה.

אחר כך אני מתפללת על הצלחת העלייה, למשל, ואני יכולה לומר: "ריבונו של עולם, שלח לנו את ידך וברך אותנו בחסדך כדי שנוכל להישאר בארצך הקדושה". אני טובלת. ואז אני קושרת את התפילה שלי לספירה השנייה, גבורה. "ריבונו של עולם, תן לנו את הכוח שאנו זקוקים לו כדי להצליח בעלייה שלנו". אני טובלת, וממשיכה כך דרך שבע הספירות.

זה לא אירוע זריז.

לאחר כל טבילה אני מזכירה לעצמי באיזו ספירה אני נמצאת, מה המשמעות של הספירה הזאת, ואני חושבת כיצד להשליך את המשמעות הזאת אל התפילה שלי. לאחר מכן אני מחברת תפילה, עיני עצומות בחוזקה ובכוונה, ידי פונות למעלה בתוך המים, כדי לקבל את הברכה או לרומם את תקוותי למעלה. כאשר אני טובלת אני מודעת לגופי שבמים ואז ראשי יוצא מן המים, ואני עוברת בעדינות מן המים אל האוויר: לידה מחדש.

***

תחושת העולם האחר נשארת אתי גם כאשר אני מנגבת את רגליי, מכסה את ראשי בצעיף, אוספת את התיק שלי. גופי ושכלי חשים קצת פחות קשורים לאדמה. ברגע מבהיק אחד עצמיותי הרגילה הופכת לכלי לתפילה ואני מתחברת לאינסוף. השתניתי – אני משתנה.