eikha

מגילת איכה הנקראת בתשעה באב משקפת את זעקתו הדואבת של הנביא ירמיהו על הטרגדיות הנוראות שפקדו את עם ישראל בהקשר לחורבן בית המקדש הראשון: אובדן הריבונות היהודית, מניין ההרוגים המסיבי, הגליית העם היהודי מארצו והתחושה המחרידה של נטישה על ידי ה'. קשה לדעת איזה מאלה הינו הגרוע ביותר וכולם מופיעים בשלב כלשהו בטקסט המגילה. באמצעות שימוש בדימויים עוצמתיים, הנביא הופך את ירושלים לדמות המתאבלת בכאב ובבדידות – ללא ידיד ורע – על ילדיה, תושביה לשעבר של ירושלים, רחובותיה הריקים והדוממים, כוהניה המובטלים, כבישיה חסרי התנועה, אמני הרחוב המשוועים למישהו להופיע בפניו. 

 הנביא פותח את המגילה בתיאור ירושלים כאלמנה – אשת החברה הגבוהה לשעבר, בעלת הידור, עושר, מעמד וחברים, שוחרי טוב ומעריצים, שלא לדבר על המשפחה המושלמת – אשר נותרה חסרת כל. ילדיה נעלמו, חבריה,כביכול, לא רק שנטשו אותה אלא גם לעגו לה למול נפילתה הדרמטית; אין לה נפש אחת המעוניינת או מסוגלת לנחמה, היא מתייפחת בלילות ולא מוצאת נחמה או כבוד במהלך היום. חז"ל (גיטין, נ"ו ע"א) השתמשו בדימוי זה בתיאורם את מרתא בת ביתוס, בת אצולה מתקופת הבית השני, אשר באמצע המצור על ירושלים שלחה את עבדה לקנות בעבורה סולת נקיה. הוא שב בידיים ריקות, היות וכל הסולת אזל בשוק. היא שלחה אותו למשימתו שוב ושוב, תוך שהיא מפחיתה כל פעם מדרישתה לאיכות הקמח, אך העבד המשיך לחזור בידיים ריקות עקב מחסור המזון המחריף. בסופו של דבר לא נותרה ברירה והיא יצאה למשימה לבדה, יחפה, דרכה על דבר מה דוחה ונפטרה.

אלמנתו של ירמיהו מרגשת, אך עדיין לא מספיקה בכדי לתאר את כאבו. אי לכך הוא מציג מטאפורה חדשה, של נידה, אישה במהלך ימי הוסת. בשונה מעולמנו הנוכחי, המחוטא, הסטרילי, בו עניינים מסוג זה נשמרים בפרטיות ואינטימיות, התיאור במגילת איכה הינו ציבורי, מוחשי ומשפיל. היא חשופה לכל בזמן שחצאיתה המגואלת בדם חושפת את מה שאין ביכולתה להסתיר. הדימוי החזק מדגיש את המסר של הנביא – נפילתה של ירושלים אינה שטחית, אלא לא יותר מאשר הסימן החיצוני לריקבון המוסרי אשר נותר חבוי מהעין במשך זמן כה רב, אך כבר לא יכול להישאר בגדר סוד.

כמו בימיו של זכריה (נביא מאוחר אשר חי בתחילת שיבת ציון ובתחילת תקופת בית שני) רבים כיום בישראל מרגישים חוסר נוחות ביחס לתשעה באב. האם ערי ישראל אינן רוחשות בבניהן ששבו הביתה? האם ירושלים אינה עיר מפוארת עם יותר תושבים מאשר אי פעם בכל תקופות ההיסטוריה היהודית, בה משגשג לימוד התורה, אמנות, מוזיקה, פסטיבלים אדריכלות, פארקים, והרבה יותר מכך? היכן שילדים נולדים וגדלים עד שיבה טובה ונהנים לראות את נכדיהם משחקים ברחובותיה, תוך שהם מגשמים, פשוטו כמשמעו, את חזון זכריה (זכריה ט:ד-ה).

eicha

למרות שאני מבין את אלה המפקפקים בצורך להמשיך להנציח את תשעה באב, אינני יכול להוציא את דמויות הנשים של ירמיהו מראשי. במבט החוצה, האם ישראל הינה יקירת העולם, כאשר כולם מתדפקים על שעריה, מודל לחיקוי עבור מדינות העולם, או האם הינה עדיין תחת דה-לגיטימיזציה, נלעגת ולעוגה בקמפוסים, באולמות האו"ם וברחובות ורחבי העולם המערבי? במבט פנימה, האם ישראל הינה הביטוי לאידיאל המדינה היהודית או האם דרך ארוכה עודנה לפנינו? האין צריכים אנו להחזיק את ראשנו נמוך נוכח המצעד האינסופי של פוליטיקאים בכירים, אנשי עסקים ורבנים השוהים בבתי כלא או הנמצאים תחת חקירה בגין מגוון עבירות ופשעים? האין אנו חיים בעולם של פרוטקציה, בו מה שחשוב זה לא מה שיודעים אלא את מי מכירים? האין לנו מעמד סוציואקונומי נמוך קבוע (ואולי הולך וגדל) וביורוקרטיה אשר תגרום לביזנטיים גאווה? האין אנו מהווים בית לאוכלוסיה יהודית משמעותית אשר מסרבת להזדהות, להשתתף, או לתרום לשאר החברה?

הדימויים של ירמיהו את האלמנה הבודדה והנידה, אשר כתמיה החיצוניים משקפים את אלה הפנימיים, הינם, לצערי, מאוד רלוונטיים. אני מתפלל ליום בו נוכל לאכסנם ב"מוזיאון הסבל היהודי לשעבר", מוזיאון שיוקדש לזכר העולם שהיה אך איננו עוד. במוזיאון זה נערים את ספרי הקינות שלנו והמבקרים בתשעה באב יקודמו בבואם עם חטיפים משובחים ומשימות שמטרתן לסייע בשיפור  העולם בתוכו אנו חיים.

רבי ד"ר צבי גרומט הינו מחנך ראשי וחוקר תנ"ך המתגורר בירושלים. ספרו "מבריאה לברית" (From Creation to Covenant) יצא לאור בהוצאת מגיד.