Laura Ben David, with permission

"אמא  אני צריכה לקבוע תור למקווה"

"את רוצה שאני אקבע לך?"

"כן, זה באמת יעזור לי"

"אוקי , למתי?"

"לערב לפנְי"

זו היתה יכולה להיות עוד שיחה סתמית על ענייני החתונה אבל כמה שהיא לא!

כמו לקבוע תור לשיננית, לרופאה, אבל למקווה?! אני?! לקבוע תור לבת שלי! וואו! זה באמת קורה היא באמת מתחתנת, תכף ממש!

והיא באמת גם מצטרפת יחד איתי למצווה המדהימה הזו כל חודש מחדש. כל חודש להתחדש. לפעמים פחות מחודש ולפעמים הרבה יותר ממנו.

איזה כיף!

איזה כיף??!! השתגעתי?! איזה לחץ!

ומה על כל הפעמים שהיא לא תוכל/ לא תרצה/ בדיוק אחרי מריבה/ פרוייקט גדול/ אורחים בלתי קרואים/ שבת משפחתית/ מחלה/ שלג??!! ועוד דברים שבגללם חושבים 'טוב, אז אולי נדחה, אולי נלך מאוחר, אולי מחר, אולי לא נלך לאירוע?'

לא מגיע לנו ערב אחד רק שלנו? נטול הסחות? רק אנחנו בנחת…

בנחת… כן, בטח, בנחת☹

אבל למה המחשבות הללו?

עכשיו היא הבת שלי

והיא מתחתנת

ואסור לי "לפשל". רק לפרגן ולראות את הטוב ולשכנע אותה שמדובר במצווה הכי יפה והכי טובה והכי…קשה

אבל אמרנו מחשבות טובות? אז קדימה.

ביקשנו רשות וקיבלנו להיות רק אני והיא בשעת הטבילה. ואין לי מושג איך זה יהיה. אבל זורמים.

נסענו ושרנו בדרך ועכשיו אחותה ואני יושבות וממתינות, ומדברות על המצווה הזו, ועל כמה קשה פתאום באמצע החיים להתחיל לקיים מצווה שבכלל לא ידענו על קיומה!

וכמה שטוב להן שהן בדור שמדברים פתוח,

שיש קבוצות ברשת, ולומדים בביה"ס, ועם ההורים.

ואולי יום אחד גם אנחנו נהיה כמו בעדות שיודעים מגיל צעיר על המקווה ועל אמא שהולכת אליו. בטבעיות של החיים.

ועם כל הפתיחות, לא אני למדתי איתה לחתונה, שלחתי אותה למומחית בתחום. מזל. ברור שהיא עשתה זאת טוב ממני. אני הייתי כתובת לתשובות פה ושם.

ואז-

הכלה מודיעה שהיא מוכנה

הבלנית מאחלת לנו בהצלחה ונשארת בחוץ

ונכנסים.

החדר מהמם ביופיו, המקווה באלון שבות מעוצב כמו מעיין בטבע. יש בו אווירה חמה וריח משכר, והכל מזמין ונעים.

ואני לא רוצה לשאול את הכלה שלי שאלות, ורק מבררת איתה אם הכל בסדר ואולי עוד משהו על נשימות.

נשימה- זה מה שחסר לי כרגע.

והנה היא נכנסת למים.

ופתאום מלמעלה, הדברים נראים אחרת. כי לא רואים כלום. ראש רטוב. סתם דמיינתי במשך שנים.

וההשוואה למי הרחם היא מיידית, למרות ששום דבר לא דומה אבל בכל זאת.

המים החמים הנעימים שיש בהם רק חום ומגע ואופטימיות תמידית, והמים כאן שמנסים בכל אונם להיות דומים לזה. ומצליחים בכל חודש לכמה רגעים

של חום וחמימות ואופטימיות.

וזה נגמר.

והיא יוצאת ואני פורסת את המגבת כמו בלנית מיומנת.

ושוב אנחנו מחכות לה ובינתיים שרות שירי חתונה

בחדר הקטן והמזמין ליד מקווה הכלות.

אמא ובת, יושבות ושרות ושמחות וחושבות על מחר בערב וכל מה שצפוי אבל כרגע נמצאות כאן ועכשיו במשהו קטן ואינטימי והכי חשוב

והבלנית מציצה אלינו רק לרגע ומחמיאה לי, כמה זה נדיר שאמא מטבילה את בתה. ואני מסמיקה ולא יודעת כמה זה נדיר.

ומקווה בשבילה שתמיד יהיו לה חוויות טובות ומקומות נעימים ומזמינים ובלניות סבלניות ומחייכות כמו שהיו היום, מרגיעות, מכילות ושולחות הביתה עם מילים טובות ומנחמות.

בדרך הביתה אנחנו שרות עוד קצת. והטהרה משתלבת בתנועה . יהי רצון.