בלוג זה,מאת שריל בורנאט, הופיע לראשונה באתר מרכז עדן לפני ר"ה תשע"ו

מוסף של היום הראשון של ראש השנה כבר כמעט התחיל. ישבתי באחורי בית הכנסת, מנדנדת את רגלי בעצבנות, מקישה על הסידור ומנסה כמה שאפשר למנוע מהילד שלי, שהיה אז פעוט, למשוך למטה את החולצה שלי. עם כל דקה שעברה העצבנות שלי גברה, לא היה סימן לבעלי. בעלי הסכים להתפלל באותו הבוקר במניין ההשקמה כדי לאפשר לי לשמוע את ההפטרה בבית הכנסת. החלק היחיד בתפילת ראש השנה שהיה חשוב לי לשמוע היה ההפטרה מספר שמואל שמגוללת את הסיפור של חנה ומסע העקרות והפוריות שלה. למרות שבית הכנסת היה מלא באנשים, ה"אישיות" היחידה שיכולתי להתחבר אליה היתה חנה.

סיפור ההפטרה, שנגמר לבסוף בלידת שמואל הנביא, מספר על העליה לרגל השנתית של חנה ואלקנה לשילה. במהלך המסע חנה שופכת את לבה ומתפללת לילד. שנה ועוד שנה חולפת ולחנה עדיין אין ילדים, כאשר היא צופה באלו שסביבה ובייחוד באחותה, ש"פורים ורבים", יולדים ובונים משפחות.

 חנה ודמעותיה, חנה ותקוותה, חנה ויאושה, חנה וחוסר יכולתה למצוא מילים שיביעו את רגשותיה. אל כל אלו יכולתי להתחבר.

במהלך אותה שנה גילינו את מה שכמה רופאים האמינו שעלול להיות נזק בלתי הפיך לרחם שלי, והאפשרות שיהיה לנו אפילו עוד ילד אחד נדמתה כחלום רחוק. להביא ילד ללא עזרה חיצונית היתה בפשטות בלתי אפשרית. זה היה הרבה לבלוע, ולמרות שכבר עברתי ניתוח וכמה מחזורים של טיפול הורמונאלי שכשלו, עדיין לא לגמרי עיכלתי מה המשמעות של כל זה.

ולפתע הגיע ראש השנה. מצד אחד יום של סטירה סמלית כזאת בפנים, ההתבוננות במראה, יום של עימות מציאות קשוחה. ומצד שני יום של תפילה שאמור לאפשר לנו להרפות, לשחרר, להיכנע לקב"ה ולהאמין שהוא יכול לגרום לכל דבר לקרות. בעודי נמצאת במקום כלשהו בין שני קצוות אלו הרגשתי לבד.

במהלך התפילה בראש השנה אנחנו מצטטים פסוק מספר דברים שאומר "עיני ה' אלוקיך בה–מראשית השנה, ועד אחרית שנה". אם בוחנים את הפסוק בתשומת לב אפשר לראות שכתוב מראשית "השנה", עד אחרית "שנה". שמעתי פעם רעיון חזק שבתחילת השנה אנחנו נחושים, מלאים תקווה, עם החלטות שקיבלנו על עצמנו, שהשנה הזו תהיה ה-שנה, שונה משנה שעברה. ולעיתים קרובות עד סוף השנה אנחנו רואים ומרגישים שכנראה לא עמדנו בציפיות של עצמנו וזו היתה בסף הכל עוד שנה.

בעבר נהגתי ללמוד מסר כלשהו מכל ראש השנה, אבל הרעיון של ה-שנה קיבל משמעות חדשה ועצמתית במהלך מסע הפוריות וכאילו לא די בכך, גם באבדן הריון. כל ראש השנה מצאתי את עצמי שוב מקווה, מתחננת לה' – בבקשה עשה שהשנה הזאת תהא השנה – ובמקביל נותנת לדמעות לזלוג באבל על שנה נוספת שחלפה עם עוד תסכול ואבדן. ראש השנה ותקופת החגים הפכו לתזכורת מוזרה שמכריחה אותי להכיר במה שהיה בשנה החולפת ולחכות בצפייה למה שהשנה הקרובה תביא עמה. אני מדמיינת שמסע העליה לרגל לשילה של חנה היה עבורה חוויה דומה. במהלך השנים שחלפו, העליות והירידות שעברתי, הגעתי בסופו של דבר למסקנה שכנראה יושבות לידי בבית הכנסת הרבה נשים כמוני. לאו דווקא במסע של פוריות ולידת ילדים, אבל במסע אישי כלשהו שבו כל אחת נמצאת רק היא לבדה. שיעור אחד מני רבים שלמדתי מנסיוני הוא שאין לי מושג מה האישה שיושבת לידי בבית הכנסת חושבת, על מה היא מתפללת, מקווה, מודה, אבל זה בוודאי נושא ייחודי ומאתגר בעבורה.

ראש השנה הזה החלטתי להיות נדיבה יותר, אפילו בתוך הראש שלי, כלפי כל אחת מהנשים הללו. כי בסוף היום התפילות שלנו, על פי המודל מלא הדמעות של חנה, הן בעצם זהות: "בבקשה בבקשה ה', אני מתחננת בפניך, עשה שהשנה הזאת תהא השנה עבורי".

שריל בורנאט היא עולה מצפון אמריקה, היא חיה היום עם משפחתה בירושלים.

[התמונה באדיבות רבקה לוין]