7 יולי 2015. עודכן ינואר 31 2018

פעם אהבתי ללכת למקווה. למעשה, הדבר שלקראתו התרגשתי יותר מכל כאשר התחתנתי היה ההליכה למקווה. כבר רציתי לשטוף מעליי שנים של טומאה, ולהכין את עצמי לקשר מלא עם ה’ (ועם בעלי). הטבילה הראשונה ענתה על כל הציפיות שלי. המים החמים שכיסו את כולי היו כמשב אוויר צח. יצאתי מן המקווה אישה חדשה. נולדתי מחדש. וכל כך רציתי לשוב לשם.

חזרתי לשם רק עוד פעמיים, שבהן יכולתי לחוש את המצווה במלואה. ליהנות מן ההכנה. מן ההפרדה. מספירת הימים. אני קיימתי מצווה שהייתה שייכת רק לי ואף אחד אחר לא ידע עליה. רק אני, השם, ובעלי. שלישייה מושלמת. זה היה הסוד הקטן שלנו. נהניתי ביום הטבילה שלי כאילו זהו שוב יום הנישואין. פינקתי את עצמי באותו יום, יצאתי מן העבודה מוקדם והתכוננתי לחיבור מחדש עם עצמי ועם אלוקים, החיבור שעזר לי ולבעלי להתקרב זה לזה. התחושה של המים. הריגוש, הלחשוש, הקדושה, ההתרגשות, האושר העילאי.

אחרי הפעם השלישית נכנסתי להיריון. במשך שש השנים הבאות הייתי בהיריון, או שהינקתי והגעתי למקווה רק קומץ פעמים. ובכל הפעמים שהלכתי למקווה מיהרתי מאוד, והייתי מותשת, ולגמרי יצאתי מדעתי בגלל ‘טפשת תינוקות’, שזה באמת נס שבכלל הגעתי לשם. אבל – בכל זאת – אהבתי את החוויה. אהבתי את הרעיון של טיהור הגוף והתחלה מחדש. הלידה מחדש הייתה כל כך ממשית, עד כי לעתים יכולתי להרגיש כיצד הכעס, התסכול וכל התכונות האחרות שלא אהבתי נשטפות מעליי כמו לכלוך. ויצאתי מן המים נקייה, טהורה ומוכנה לנסות שוב. מוכנה לפעול שוב עם בעלי יד ביד בחיים של קדוּשה.

ואז נפצע בעלי פציעה אנושה בתאונת עבודה. הוא היה במצב של כאב מתמיד. חיינו השתנו לנצח. הוא ישן כמעט ללא הרף באותן שנים, כאילו זה היה הדבר היחיד שהיה יכול לעצור את הכאב. אני הפסקתי להניק. הפסקתי להיות בהיריון. הפסקתי את המעגל שבו חיים נכנסו אל חיינו והתחלתי את התהליך של הניסיון לדחות את המוות. ולראשונה בחיי התחלתי ללכת למקווה מדי חודש בחודשו. כעת המקווה הפך למטלה. הייתי נשואה לבעל שסבל כל כך הרבה כאב גופני, נפשי ורגשי, ופשוט לא היה אכפת לו אם הלכתי או לא. הייתי במצב שבו השאיפה היחידה שלי הייתה להצליח להחזיק מעמד. כל יום היה מאבק הישרדות, למי היה כוח לשאת את העול הנוסף של מצוות טבילה כאשר החיים היו כל כך קשים? האם הייתי עסוקה? אי אפשר לתאר עד כמה. הייתי המומה. עמוסה. דואבת. כיצד יכולתי בכלל לחשוב על בדיקות, על תחתונים בצבע לבן ועל הכנות לטבילה כאשר בקושי היה לי זמן לישון. אבל – המשכתי לעשות את זה. לבעלי לא היה אכפת. הוא סבל כל כך מכאב ואפילו לא הרגיש שהלכתי. המקווה כבר לא היו מצווה בשבילו. זאת הייתה מצווה רק בשבילי. מצווה אמיתית. ‘עבדו את השם בשמחה’. בתחילה חשתי רגשי אשמה. לא הייתה עוד שמחה בשבילי במצווה הזאת. במשך כמעט שנה הלכתי והתפללתי והתחננתי להשם שיאפשר לי לעבור את ההליכה למקווה ולשרוד את העובדה שבעלי ישן (כרגיל) כאשר חזרתי הביתה. התפללתי שה’ יעזור לי להתגבר. שיראה את הרצון העז שלי למלא את רצונו על אף כל מה שקורה, ושאולי זה יהיה מה שאנו זקוקים לו כדי להחזיר את חיינו למה שהיו קודם לכן. אולי המצווה הזאת תטה את כף המאזניים. [קרא עוד…]

הגוף שלי מספר את סיפור חיי. אני נושאת עמי סימני חבלות ונפילות, תאונות ותקלות, של חיים שחייתי, של חיים שנעצרו.

כמו המים, גם החיים רצופים מצבים של גאות ושל שפל, של זרימה ושל שלווה, של רעש ושל שקט.

המים מחזירים אותנו בחזרה לזמן הקודם להיות ‘אני’. לפני שהייתי מי שאני, שהיתי בתוך מים, בגופה של אמי. וגם היא שהתה בביטחון בגוף של אמהּ, וכך כולנו מימים ימימה. כמו בשיר של וולט דיסני, מתחת למים אין לנו התחייבויות, אין לנו קשרים. יש מי שדואג לכל. במים אנחנו יכולים פשוט להיות.

כאישה, בגוף של אישה, הזמן נמדד בשחרור ביציות, בירֵחים. במחזורים חודשיים. ולרבות מאיתנו הוא נמדד בהריונות שקיווינו להרות, שרצינו, שחששנו לגביהם. ותינוקות שאולי היו יכולים להיות. וכל אחד מן ההריונות הללו, והלידות, והתינוקות, והביציות – מופרות ושאינן מופרות, כפי שיכול להיות – כל אחד ואחד הוא חלק מאיתנו ומן הסיפור שלנו. והמסורת הדתית מספקת חלל שמכיר בעובדה הזאת.

וכמו נשים יהודיות רבות מצאתי רגעים של שלווה בחיי, שלעתים קרובות נראה שמתנהלים בקצב מואץ. מצאתי שלווה בחזרה אל מקור החיים, אל המים. בחזרה למקור, כצדי לציין את השינויים בגוף שלי אחרי שהפוטנציאל התממש, ואני החלמתי מלידת ילדי הראשון, ואז השני. בחזרה למקור, כשגופי הפסיק להזין את גופו של ילדי, והעשור של הריונות והנקה בא אל סיומו.

ואז גופי השתנה שוב, כפי שהגוף שלנו נוטה לעשות. ואני רציתי לשוב אל החלל הבטוח שהיכרתי מתחת למים. אבל כעת זה היה קשה מדיי. הנחש שהסתתר שנים כל כך רבות שב והתעורר.

המקווה הוא הריאות של הקהילה שלנו. בלי המקווה הקהילה היהודית תירקב. לא יהיו תינוקות, לא יהיו ילדים, לא יהיה צורך בבתי ספר ולא יהיה עתיד.

בלי גישה למקווה, כיצד אני יכולה להיות חלק מן הקהילה? כיצד אני יכולה להיות חלק ממשהו שכבר אינני מתאימה לו?

יש מדרגות, ואני אינני יכולה להשתמש במדרגות. יש חדר רחצה שעוצב לאחרונה מחדש, אבל אני אינני יכולה להיכנס אליו עכשיו, במצב שבו גופי נתון כעת, ואינני יכולה להשתמש באמבטיה ולא במקלחת. המקווה שנבנה בכספי הציבור, שבו הרגשתי חסרת משקל ובו החזרתי אל המים שמהם באתי את כל דאגותיי ומתחיי. המקווה הזה ומקוואות אחרים קיימים בשביל הנשים שבקהילה שלנו. למראית עין…

לאחרונה הגעתי לשרשור בפייסבוק ובו חברי קהילה יהודית משתפים סיפורים על אודות הדרכים שבהן הקהילה מכילה, ועד כמה היא טובה ומאפשרת לאנשים מוגבלים להצטרף אליה. ראו, כך קראו שם, יש לנו ארגון שמקדיש את עצמו לספק את זה, וארגון אחר שמספק את זה. אנחנו נותנים, אנחנו מגייסים כסף, אנחנו תורמים זמן.

ולבי שקע בקרבי. כי הנה הדברים כתובים שחור על גבי לבן, כאדם עם מוגבלות, כאדם מוגבל אני כבר אינני חלק ‘מן’ הקהילה, אלא הפכתי לאחֵר. אני מישהו שהקהילה תזמין לביקור, אבל לעולם לא תחשוב שאני חלק בלתי נפרד ממנה.

אין בארץ הזאת (אוסטרליה)  אף לא מקווה אחד שמותאם לצרכים שלי. אין מקווה בבניין שאליו אני יכולה להגיע בלי עזרה, עם מקלחות שאני יכולה להיכנס אליהן ולצאת מתוכן, עם בור טבילה שאליו אני יכולה לרדת בכוחות עצמי ולחוש שוב חסרת משקל ומחובקת. אף לא אחד.

וזה לא קשור רק אליי. אם חברים בקהילה שלנו לא יכולים להשתמש באזורים שמוקדשים למטרות ריטואליות, נשאלת השאלה האם אנחנו בכלל חברים בקהילה? איזה מסר אנו מעבירים לנשים ולנערות שיש להן גוף שונה, כאשר הן לא יכולות להיכנס לבניין שהוא מהותי לחיי הנישואין היהודיים, ועל כן לחיים היהודיים עצמם. האם אנו כקהילה חושבים שהאנשים האלו לא קיימים, או האם אנחנו מאוימים על ידי עצם הרעיון שאישה שצריכה גישה למקווה היא בהגדרתה יצור מיני. מין נועד לצעירים, לאלו שהגוף שלהם מושלם. הדמיון שלנו נאבק כדי להכיל את הרעיון שיש אנשים מבוגרים שהגוף שלהם או המוח שלהם שונים, אבל הם עדיין יצורים מיניים.

אובדן השימוש המלא בגוף שלי ובמוח שלי היה תהליך מהיר או איטי, תלוי מתי הסיפור מתחיל. אובדן הגישה לקהילה שלי בו בזמן לא היה צריך להפתיע אותי, כפי שאכן קרה. ההכרה שמרחב שנבנה על מנת לאפשר לנשים לכבד את המחזור החודשי שלהן – כמו האימהות שלנו והאימהות שלהן במשך שנים אינספור – לא נבנה בשבילי, ההכרה הזאת הייתה מוחצת.

מדי שנה יהפכו נשים מסוימות להיות מוגבלות. ומדי שנה נערות מוגבלות יהפכו להיות נשים. האם ייבנו עבורנו מקוואות שנוכל להיכנס אליהם? האם היעדר מקוואות נגישים ימשיך לחסום אותנו מלהיות חלק מכלל ישראל?

[קרא עוד…]