יום האשה הבינלאומי הוא זמן מתאים לחגוג את הישגיהן של נשים יהודיות דתיות, ובמקביל לחשוב על הצעדים הבאים לקידום האפשרויות למימוש עצמי ולאושר עבור נשים. כיוון שאני כותבת מישראל, אני מכירה נשים דתיות-לאומיות שהן שופטות מוערכות, חברות כנסת, פעילות חברתיות, עיתונאיות, וכמובן – מספר הולך וגדל של תלמידות חכמים. נשים כישרוניות אלו מצליחות בעבודה שמחוץ לבית, בנוסף להיותן אמהות, רעיות ונשים שאכפת להן והן מעורבות בחיים הציבוריים, על אף כל האתגרים המלווים את חיי המשפחה. נוסף על כך, קיימת ציפייה שנשים תנדבנה מזמנן לבית הספר ולקהילה המקומית.

בסופו של דבר, כל הציפיות והתפקידים שמוטלים על נשים (ולפעמים הן מטילות תפקידים אלו על עצמן), יכולים להכביד מאוד ולהיות להפוך לעומס יתר. יום האשה הבינלאומי הוא הזדמנות טובה להביא בחשבון ולחשב מחדש את הלחץ שנשים רבות חוות, כדי להצליח להמשיך “לג’נגל” ולעמוד בכל אותם תפקידים, לפעמים על חשבון הבריאות הפיזית או הנפשית שלהן עצמן.

הנתינה לאחר היא ערך יהודי חשוב, ולעיתים קרובות מזוהה עם נשים. פרשת השבוע, פרשת ויקהל-פקודי, מדגישה את ערך הנדבה המיוחס לבנות ישראל.

התורה מדגישה את התלהבותן של נשים לתת בנדיבות כדי לבנות את המשכן, ומציינת “וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים” (שמות, לה, כב). פרשנים אחדים מסבירים שהגברים באו לתרום בעידוד הנשים שהפצירו בהם (בניגוד לחטא העגל שם המדרש מלמד שהגברים רצו לתת והנשים סרבו).

חסד וצדקה הם ערכים מהותיים ביהדות וחלק ממה שמייחד קהילות יהודיות. אולם בד בבד עם הניסיון לעשות טוב, אנחנו צריכות למצוא את הזמן לבדוק מה קורה לנו, לראות לא רק מה יש לנו לתת אלא גם לְמה אנחנו זקוקות.

מקורות יהודיים מלמדים אותנו גם להשקיע זמן במחשבה על עצמנו וגופנו. בספר דברים (ד, טו) אנו מצוּוים “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”, במובן של דאגה לקיומנו הרוחני, וחז”ל הרחיבו את ההוראה גם לקיום הפיזי. במשנה מסופר על הלל הזקן שנשאל על ידי תלמידיו לאן הוא הולך מבית המדרש. הלל השיב שהוא הולך לקיים מצווה. כשתלמידיו המשיכו לשאול הוא ענה שהוא הולך לבית המרחץ. הלל מלמד אותנו שמאחר שנבראנו בצלם א-לוקים הטיפול בגופנו והטיפוח שלו חשובים מאוד.

הרמב”ם בהלכות דעות דן בחשיבות שבשמירה על הגוף. הוא כותב “הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא”, ונותן הנחיות לאכילה ולשתייה מתונות ולשינה מספקת. עבור נשים השומרות נידה, ההכנה לטבילה עשויה להיות הזדמנות להירגע, לטפח את עצמן ולהתמקד מחדש בקשר עם בן הזוג.

אנו, הנשים, רוצות ללכת לאורן של הנשים בתנ”ך שתרמו למשכן, וגם להדגים נתינה עבור ילדינו. נתינה לאחרים לא יכולה לבוא על חשבון הצרכים שלנו. אנחנו צריכות מספיק מודעות עצמית בשביל לומר ‘לא’ כשאנחנו לא מרוכזות לגמרי; להיפטר מתחושות של לְקוּת או אשמה אם אנחנו לא יכולות להושיט יד לאחר; ולהקפיד להקדיש זמן לטפל ברווחה הכללית שלנו. בה בשעה שאנו מטפלות באחרים ובקהילה ותומכות בהם, אנו צריכות גם לוודא שאנו מטעינות מצברים אישיים – בין אם על ידי התעמלות, בילוי חברתי, הקפדה על אוכל מזין או מנוחה. יום האשה הבינלאומי הוא הזדמנות נפלאה עבורנו לברר את מצבנו ולחשוב על הנשים שאנחנו מכירות; לעזור למצוא את האיזון בין עשייה למען אחרים ועשייה למען עצמנו. כמו האמירה הנודעת של הלל, “אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני? ואם לא עכשיו – אימתי?”

 

 

פוסט טראומה היא סוג של בעיה פסיכיאטרית הנובעת ממאורע חיצוני המתרחש בחייו של האדם, ויש בו סכנת חיים או סיכוי לסכנת חיים (למשל – חוויה אישית של רצח, אונס, אלימות, תאונת דרכים או קרב, או אפילו צפייה בלבד באחד מאלה). החוויה שהאדם עובר, גם אם הוא יצא שלם בגופו, מעוררת באופן מיידי רגשות של בהלה, פחד ודריכות. לעתים לוקח זמן עד שהתחושות האלה עוברות,  כמו פצע פיזי, ולפעמים הן קובעות את חותמן על הנפש, ההופכת רגישה יותר לדברים הקשורים לחוויה הקשה שהגוף עבר. זוהי פוסט טראומה. פוסט טראומה היא בעיה הניתנת לפתרון בתהליך נפשי ארוך ולא פשוט, וישנם אנשים שהייאוש ותחושות האשמה והכעס ימנעו מהם להחלים.

לפני כשנתיים וחצי עברתי תאונת דרכים. רכב שהיה מאחורי עשה רוורס ופגע בי, והתוצאה – פגיעות בגב ובראש, שברים באזורים שונים והכי חשוב: פוסט טראומה. אני לא מסוגלת לסבול מגע בגב, אני לא מצליחה לצאת לבד מהבית, הפסקתי לנהוג, אני לא יכולה לנסוע באוטובוסים ולא יכולה להיות בחברה עם הרבה אנשים אם בעלי לא שם. למעשה אני לא מסוגלת להתרחק ממנו לאורך זמן ולמרחק גדול. כך למשל, לא מזמן עבדתי במקום עבודה שבו גם בעלי עבד, והתפטרתי כשהוא כבר לא היה שם.

אפשר להבין שהמצב הזה קשה לי מאוד גם בשגרת היומיום, אבל כשאני מגיעה לטבול במקווה זה נעשה עבורי קשה עוד יותר. ההגעה עצמה למקווה מלווה אצלי תמיד בחששות כבדים. ההימצאות עירומה במקום כזה מהווה אפשרות לכמות עצומה של טריגרים, שאני לא תמיד יכולה לשלוט בהם. עצם אי הידיעה אם תקבל את פני בלנית נחמדה ומאפשרת או בלנית מתווכחת וחסרת פשרות, גורם לי לחוסר יכולת להתכונן נפשית לחוויה הלא פשוטה הזו ומקשה עלי את ההגעה למקווה. לרוב, כשאני מגיעה למקווה, אני עושה זאת עם קשיי נשימה ובליווי תחושה חזקה של רצון לצאת משם כמה שיותר מהר.

בתוך המקווה גם לא קל לי. יש בלניות שמרשות לעצמן לגעת בגב בלי רשות ולהסיר ממנו שיערות, ואצלי זה טריגר ישיר. מעבר לזה, בגלל הרגישות שלי בגב עצם הימצאותה של אישה מאחורי, כשאני ערומה, גורם לי לפחדים וחששות. החששות האלה, והמודעות שלי למה שיכול לקרות, גורם לי להיות במצב נפשי קשה מאוד ובעמדת נחיתות, כשלמעשה אני סובלת מעצם נוכחותי במקום ורק רוצה לברוח.

אני יכולה לספר שהיו היו אפילו כמה פעמים שוויתרתי על טבילה מכיוון שלא הייתה לי היכולת הנפשית לעמוד במתח שמסביב לה. [קרא עוד…]

למען הרחבת הדעת של בלניות ושל הקהילה על האתגרים של נשים מוגבלות במקווה, אנו במרכז עדן אוספות סיפורי נשים שמתמודדות עם טווח רחב של מוגבלויות גופניות ורגשיות. להלן סיפור של טובלת שהפכה לבלנית. תודה לך, שר, שחלקת איתנו את הסיפור שלך על אודות אתגר ותרומה.

אני מוגבלת מאז גיל 19.

כאשר למדתי בשנה הראשונה בסטרן קולג’ התחלתי לחוות סימפטומים מוזרים. כתב היד שלי הפך בלתי קריא וקולי נעשה מונוטוני. בתוך כמה חודשים רגלי הימנית התחילה בועטת בקרסול השמאלי שלי בכל פעם שהלכתי. באחד הימים הייתי במטבח ועזרתי לאמא שלי להכין סלט. היא שאלה אותי שאלה ואני לא יכולתי לענות לה. שפתיי היו סגרות כל כך בחוזקה שהן פשוט לא יכלו לזוז.

האבחון הראשון היה ‘היסטריה’. אני ידעתי שאני לא משוגעת, אבל לא היה מי שהצליח לאבחן מחלה. התחתנתי עם אדם נפלא, וחשבתי שאם זו אכן הייתה היסטריה הרי חיים חדשים במקום שונה לגמרי עם חברים חדשים בוודאי יוציא אותי ממנה, אבל טעיתי. הסימפטומים לא חלפו.

שנתיים לאחר מכן אובחנתי כלוקה ב’דיסטוניה’. שמחתי מאוד שיש למחלה שלי שם, שכן סוף סוף יכולתי לומר לעצמי ולעולם שכולם טעו – זה לא היה בראש שלי. אבל דיסטוניה היא מחלה נדירה מאוד, ואין לה סיבה ידועה וגם לא מרפא. היא הגבילה את הדיבור והתנועה שלי עד כדי כך שלעתים לא יכולתי לדבר. [קרא עוד…]