עבור הזוג הדתי הממוצע, לצעוד לעבר החופה זה בערך כמו לחצות את קו הסיום במרתון שהחל הרבה לפני שבני הזוג בכלל הכירו.

במהלך חייהם משפחה, חברים, רבנים, מורים ומנטורים שונים מדריכים ומאמנים את כל אחד מבני זוג לצורה “תואמת נישואין”, כך שיום אחד הם יוכלו לחצות את קו הסיום ולבנות את ה”בית הנאמן בישראל” שלהם כפי שכולם ציפו. לכל אורך המרוץ ובעיקר לקראת סופו נמהלו יחד התרגשות עם מתח ודאגה, מה אם הוא לא יצליח להגיע אל הסוף? מה אם היא תסיים אחרונה או לא תסיים בכלל? כל אחד מהם ספג כאלו פגיעות שגרמו לו לעצור לחלוטין או לפחות להאט את הקצב להליכה איטית. אבל למרות כל זאת, אותו פרט, בעזרת אותה ועדה מאמנת, ראה בעיניו את הפרס המיוחל עם תקוות תמידיות לניצחון עתידי.

לבסוף, היום מגיע והזוג מתחתן. כל אחד מהם מלא אושר מכך שהנה נגמר שלב המרתון האינדיבידואלי, והשבוע העוקב של שבע הברכות נדמה כמו חגיגות ניצחון אחת אחרי השניה. אבל אז החגיגה נגמרת, הדברים חוזרים לשגרה, ואולי הזוג מתחיל להרגיש שהוא בדיוק התחיל מרתון נוסף, פחות זוהר, שנקרא נישואין. זהו שטח לא מוכר ושונה מן המרתון הקודם, אולם בני הזוג מתרגשים וחשים הקלה שהפעם הם רצים עם שותף למירוץ.

ובכל זאת כל אחד מהם שואל את עצמו לאן בדיוק הוא נכנס, האם יש לו את מה שנדרש על מנת להצליח, האם הוא יצליח לשמור על הקצב של השותף החדש. בעודם מחפשים מפה שתנחה אותם, הם עלולים לחוש בלבול, פחד וחוסר ביטחון ביחס לאופן בו צריך לנווט ולהתנהל בשלב זה בחיים.

יחסי מין מצויים בעקומת למידה עבור זוגות רבים שרק התחתנו, ללא קשר לשייכות הדתית או לנסיון המיני שלהם. אבל אצל זוגות יהודים דתיים תוך דקות יחסי המין הופכים מ”אסורים” ל”מצווה” וימשיכו להתהפך כך בין שני הקצוות במשך השנים. להיות ערומים אחד מול השני יכול להיות לא נוח, ובעצם מנוגד לחלוטין לדרישות החיים רק רגע לפני כן. ליל הכלולות עם כל הציפיות הכרוכות בו עלול להיות מאכזב, קיום יחסי האישות בפעם הראשונה יכול לקחת מספר נסיונות וגם לאחר מכן יכול לקחת זמן עד שיהם ירגישו טבעיים. יכולים להיות אשמה ומעצורים שונים ביחס לקבלה של היצרים המיניים וביחס לתקשורת לגבי מגע, הנאה, סיפוק ופגיעות.

לבקש עזרה יכול להיות צעד מלחיץ, אבל לסבול בשתיקה ולהגביל את החיפוש אחר אבחנה או פתרון לחיפוש בגוגל עלול להיות מבודד, מעייף ולא יעיל. כאשר זוג שהתחתן לא מזמן מחפש עזרה הם אולי ייטו בהתחלה לפנות אל רב או רבנית, מדריכת כלות או מדריך חתנים, חבר או חברה קרובים, קרוב/ת משפחה, מורה או מדריך/ה, דבר שיכול להיות צעד ראשון חשוב כדי להכיר בבעיה ולקבל תמיכה. לדבר עם מישהו שלזוג כבר יש איתו קשר יכול לנחם ולספק שיקוף מוכר. לפעמים כל מה שצריך זה חיזוק קטן, המלצה לספר וחיבוק חם ואמפתי.

אבל לפעמים זוגות נתקלים בבעיות סביב מין שהן יותר מורכבות, נרחבות או אישיות מכדי לשתף ולסמוך על עזרה לא מקצועית. לפנות אל מטפלת אישית או זוגית עם רשיון יכול להיות צעד בעל ערך שלא יסולא בפז בהתמודדות עם בעיות מיניות באווירה בטוחה ולא שיפוטית ובמקום שיש בו תמיכה, הקשבה והדרכה בריאה. לפעמים בעיות מיניות מצריכות התערבות רפואית, בייחוד במקרים של כאב בזמן קיום יחסים וחוסר יכולת לקיים יחסי מין. למרבה הצער זוגות רבים חשים בושה לפנות ולבקש עזרה כשמדובר במין וממשיכים לסבול שנים לפני שהולכים לטיפול. זה לא חייב להיות כך.

בכל פעם שאני הולכת לחתונה ומתבוננת בזוג הטרי עומד תחת החופה ומביט אחד בעיני השני, אני חושבת על כך שבאותו הרגע הנישואין לא נראים ענין כל כך מסובך. בעיני המתבונן זו יכולה להראות נקודת זינוק קלה, מקבלת תנופה מההתרגשות והתשוקה של שני אנשים שחיכו שנים כדי להגיע לאבן הדרך הזו ולא יכולים לחכות יותר לתחילת החיים הבוגרים שלהם יחד.אבל למעשה הזינוק הזה דורש עבודה, בייחוד כאשר הוא כולל בתוכו חיי מין תוססים. פניה לעזרה עבור נושא זה איננה סימן לכישלון. להיפך, זו מחווה של כוח ותקווה, עם הרצון לעשות מה שנדרש למען זוגיות משגשגת, אינטימית ומחוברת.

רחל הרקמן, עובדת סוציאלית קלינית, היא מטפלת המתמחה במערכות יחסים, תפקוד מיני, בריאות האשה וטראומה. היא עובדת בארגון “Maze” לבריאות האישה במנהטן ויועצת עבור “Shalom Task Force”. רחל מרצה ברחבי ארצות הברית ועובדת עם קהילות ביצירת שיח סביב מערכות יחסים, בריאות ורווחה גופנית ונפשית.

היא חיה עם משפחתה בריברדל, ניו יורק.