באוקטובר מרכז עדן אירח ערב מרתק עם עינת קאפח שסקר סרטים שמעלים את הנושא של המקווה. ראינו איך נשים על המסך מתמודדות ומדברות על המקווה וטהרת המשפחה לבחון
בצמתים חשובים אחרים בחייהם. מאמר זה מתאר את הערב, וכיצד הסרטים שהוצגו הצליחו לשלב בין המציאות האישית, האינטימית של טבילה במקווה, והמדיום
המציצני/פרובוקטיבי של הקולנוע.
המאמר הופיע באתר משלך:
https://www.mishelach.co.il

לאחרונה התרחש בירושלים כנס קטן ומסקרן בשם “טובלות על המסך”, ביוזמת נשות מרכז “עדן” בירושלים. “כיצד מתמודדות נשים על מסך הקולנוע עם המקווה וטהרת המשפחה”, שאל הפרוספקט, והזמין נשים לצפות בקטעי סרטים הסובבים סביב חווית המקווה, יחד עם הבימאית עינת קאפח, מרצה במעלה. “הגוף הוא לא העניין”, אמרה ענת בהרצאה פעם אחר פעם, “גם המקווה עצמו הוא לא הבעיה”. דומה כי הדבר החשוב ביותר להבהיר בנוגע לסרטים הוא שאינם מנסים לחשוף רגעים אינטימיים או לגרד את גבולות חוסר הצניעות. לדוגמה, סרט ידוע אחד שלא תמצאו בערב כזה, הוא “הסודות” בו סצנת מקווה חושפנית – את הסרט הזה, אגב, ביים גבר. את הסרטים שבחרה ענת ביימו נשים דתיות, צעירות ברובן. חלקם סרטי גמר של בית הספר “מעלה”, העוסקים בנושאים בוערים במיוחד הנוגעים לחיי הבמאיות.

אחד הסרטים שהותירו רושם רב על הצופות היה “שירה”, המגולל את סיפורה של אישה צעירה, אם לחמש בנות, ממוטטת נפשית מחובות הבית והמשפחה. הסרט פוגש בה בשלב שאחרי הריון והנקה, ולפני הגעת המועד לטבילה. היא יודעת כי כל ההריונות הקודמים נקלטו מיד לאחר סוף תקופת ההנקה, ולמרות שהיא מועדת להכנס להריון נוסף מיד לאחר שתטבול – בן זוגה לא מוכן לדבר על מניעה שהרי כל עוד לא נולד להם בן, לא “קיימו את המצווה”. כשחוזרת מהטבילה היא סוגרת אחריה את דלת חדר השינה בסצנה אפלה הגורמת לתחושה קשה, כאילו היא נכנסת לצינוק והצופים איתה. הסרט “שתזכי”, גם הוא של “מעלה”, מספר את סיפורה של בחורה צעירה, נשואה טרייה, שבעלה חוזר הביתה לערב אחד מן המלחמה. על רקע מות חיילים בקרבות עולים וצפים פחדים וחרדות סביב הלכות הטהרה. למרות שהצעירה יודעת שטבלה בטהרה, נוכח בכל פינה החשש הגדול מהחטא שאולי יגרום לבעלה הטרי לא לשוב מהקרב.

האם הצעירה ממוטטת נפשית. צילום מסך מתוך הסרט: “שירה” בבימוי מרים אדלר

בניגוד לסרטים עלילתיים אלו, הנוגעים וקרובים לליבן של נשים רבות בארץ, סרט נוסף שהותיר חותם וגם כמה סימני שאלה, הוא דוקומנטרי שביימה ענת קאפח עצמה. הסרט מתאר קהילה בבוסטון שהמקווה בה הוא הרבה יותר ממקווה. “מים חיים” הוא מרכז קהילתי, נערכים  בו כנסים משפחתיים וקהילתיים, ומגיעים אליו גברים ונשים לטבול באופן אורתודוכסי או ליברלי, אם ובתה החוגגת בת מצווה, או בני זוג הבאים לטבול לכבוד הולדת בנם שאו-טו-טו מגיח לעולם.

מסורת נשית עתיקה

אחרי הכנס אני תופסת לשיחה את נעמי מרמון גרומט, מייסדת מרכז “עדן” ויוזמת הכנס הזה ונוספים – בחודש הבא יתקיים כנס רפואה אלטרנטיבית הנוגעת לעניינים נשיים, כגון גיל המעבר או התמודדות עם כאבי מחזור, במיוחד למול הלכות נידה. בהמשך יתקיים כנס שנושאו “איך לדבר עם ילדים על התבגרות מינית”, ובעבר התקיימה הרצאה עם הרב בני לאו ורופאת נשים, שהתייחסו לאמצעי מניעה בגדרי ההלכה, אחוזי הצלחה והשפעתם על בריאות האישה.

“התרשמתי ממגוון הקולות שיוצאים סביב הנושא הזה, רואים כל כך הרבה דברים דרך החוויה של המקווה. אם זה כמו בסרט שמתאר מצב של מלחמה ובפחד שהיא אולי תביא למוות של בעלה, או בכל מיני פחדים שיש כמו שהילדים לא יהיו בריאים. גם בסרט “שירה”, המקווה זה הצומת בה היא שואלת “האם אני מסוגלת להיות אמא שוב?”, האם יש בין בני הזוג שיחה על זה? עוד סצנה מעניינת שעינת פחות התייחסה אליה, זו החברה של שירה שמצליחה לדחות את המקווה כדי שלא להכנס שוב להריון, וזה משהו שנשים תמיד עשו  – לא ללכת למקווה בזמן, לא לעשות הפסק טהרה ביום הראשון שאפשר או לא סופרות בדיוק. מעניין לראות דרכים שונות של נשים המתמודדות עם העובדות שלפניהם. כל סרט דיבר בצורה מאוד חזקה על הנקודה של המקווה, בצומת העדינה מאוד של איך מנווטים את החיים”.

אין חוסר צניעות  או פרובוקטיביות בסרטים שסובבים סביב הטבילה?

“הסרטים קיימים בעולם, וכמו כל דבר אפשר להסתיר ולהגיד שזה לא קיים, ואפשר לנסות להבין מה היוצרות מנסות להגיד לנו. יותר טוב ובריא לנו לדבר ולהעלות את הנושאים האלו ולהבין. היו בערב נשים חרדיות ודתיות לאומיות, מבוגרות וצעירות, בלי או עם כיסוי ראש. זה מדבר לאוכלוסייה רחבה. ענת גם בחרה סרטים שלא מראים עירום ומעלים את הנקודות החשובות בטוב טעם ובצניעות.

“כשיש שיח סביב נושאים כאלו, אנשים לא מרגישים לבד. אני חושבת שאלו דברים שבאמת צריך להעלות את המודעות אליהם, החיים שלנו סובבים סביב זה, ומבורך בעיני לבוא ולהגיד – אנחנו רוצות לעשות את זה משמעותי. יש שיגידו שבעיסוק במקווה צריך להיות צנועים, אבל כל העיסוק הזה בא להאדיר תורה, לגרום לנשים להתחבר בדרך שלהן, לקחת משהו מהתורה ולהגיד – זה שלנו. יש לנו מסורת נשית עתיקה ביותר, ואיך אנחנו כנשים היום יכולות למצוא בזה משמעות וחיבור לדורות הקודמים, בדרך שלנו היום”.

פחדים וחרדות סביב הלכות הטהרה. צילום המסך כאן ובראש הכתבה: מתוך הסרט “שתזכי” בבימוי הדס שליסל

מה דעתך על מרכז “מים חיים” בבוסטון, שראינו בסרט איך יוצר קהילה סביב המקווה? יש לך שאיפה למשהו כזה בארץ, שיהפוך את המקווה ליותר מטקס דתי ספציפי?

“מרכז “מים חיים” עושה משהו אדיר, גם מאפשר חוויה אישית, גם פותח מקווה לכל מיני נשים שלא באו אף פעם, המקווה הופך להיות מקום קהילתי ויצירתי. האם אני חשובת שזה מדבר אלינו בארץ? שזוג יטבול ביחד? האם זה מה שמתאים? לא יודעת, אבל זה לא מה שעדן מנסה לקדם. עדן כן מנסה להפוך את המקווה למשהו שיכול לדבר אלי ברגעים העמוקים, החשובים, המשמעותיים שלי בחיים. הוא בשבילי מקום שאני יכולה להרגיש את החיבור הכי עמוק, והרצון שלנו הוא לפתוח ולחבר את המקווה אל הצמתים הכי חשובים בחיים שלנו, לתת להם ביטוי בקהילה הדתית. המקווה יהיה מקום שעוזר לנו, נותן לנו ביטוי, מקבל אותנו כמו שאנחנו. הוא נותן לנו כוח, מהחיבור שאני יוצרת עם עצמי, עם הבורא, עם נשים אחרות”.

הבורא, המים, הגוף

מה אתן ב”עדן” עושות כדי לשנות את פני המציאות הנוכחית של המקוואות?

“קודם כל אנחנו מעבירים סדנאות והרצאות לבלניות בסדרת שנים עשר מפגשים. בכל מפגש מדברים על רגישות לטובלת, על לתת מקום משלה, לגרום לחוויה להיות משמעותית הכי שאפשר. לתת לאישה זמן לבד במקווה בלי הבלנית, לחוות רגעים אינטימיים עם הבורא, המים, הגוף. מדברים על דברים – למשל היום היה לנו מפגש ובאה מישהי מעמותה שההתמקדות שלה זה חולי, ואיך החולי יתחבר עם המקווה. כשאשה שמתמודדת עם חולי בשגרת החיים רוצה לבוא, המקווה צריך לקבל אותה כמו שהיא, עם המחלה. זה צריך להיות מקום להתפלל על הדברים, מקום שיכול לקבל כל גוף וכל מצב, בלי שמישהו יעיר הערה על הגוף או על המצב. זה יכול להיות מקום שיקבל את הקושי. המפגש הוא מאוד עוצמתי. שבוע הבא נדבר על דיכאון שלאחר לידה, ולפני מספר שבועות דיברנו על נשים שיש להן פחד מהמים”.

 המקוואות כיום אינם מקבלים נשים חולות?

“לפעמים המפגש עם הבלנית לא פשוט, אם היא מעירה על ששפת הגוף שלה משדרת הלם. אנחנו חושבים איך להגיב בצורה נכונה עם רגישות לטובלת, אם היא רוצה להיות לבד או שהיא רוצה אותנו שם. מה שאישה צריכה זה מישהו שיקבל אותה.

“אני יודע ת מראיונות עם נשים שעברו כריתת שד, שזה מקום לא פשוט עם עצמך. האם אני כמו כל אישה? האם אני עדיין נחשקת? עלה סיפור בסדנה על אישה שעוברת הקרנות ולא היו לה שערות. היו לה נזם ועגיל והבלנית התלבטה אם להעיר לה על החציצה. הטובלת הרגישה בהתלבטות שלה, ואמרה לה ‘אני מודה לך על זה שאת רוצה להיות רגישה, אבל אני גם רוצה להרגיש כמו כולם במקום הזה”, אל תגידי ‘נו, אז נעביר לה’. זו מצווה שאני חייבת לעשות ורוצה לעשותה במלואה'”.

ועדיין אין ל’עדן’ מקווה משלכן?

“בינתיים אין לנו מקוואות שלנו, אבל שמחנו להשתתף בתחרות המקוואות של משרד הדתות והעמותה לישראל יפה ושלחנו הרבה שופטות, עזרנו לעצב את התחרות בצורה שיותר לוקחת בחשבון את הצרכים של הנשים. העיצוב החיצוני של המקווה מאוד משמעותי לחוויה, יש בזה אמירה חשובה”.