״ילי”, תמונה באידבות אביבה בראון

שבוע שעבר ציינו את יום המודעות הלאומי להפרעות אכילה. זהו שבוע שתמיד נוגע בי, בגלל העבודה שלי. אני פסיכותרפיסטית שעוזרת לנשים שיש להן הפרעות אכילה וקושי בדימוי הגוף. לפעמים אני בקונפליקט בנוגע לעבודה שלי, מפני שמצד אחד אני עוזרת ליצור שינוי בחייהם של נשים רבות, אולם בצד השני יש בי רצון ותקווה שהפרעות האכילה יכחדו ולא יהיו קיימות יותר.

אחד הדברים הקשים שאני שומעת באופן עקבי במהלך הטיפולים הוא נשים שיש להן קושי להשלים עם הגוף שלהן. נשים מרגישות מנותקות, ולפעמים אפילו מפתחות שנאה כלפי הגוף שלהן. יש להן קושי לחיות את ההווה, מכיוון שהן מחוברות לתקופה בחיים שהן היו יפות, רזות, מושלמות וכו’. רב הנשים הסובלות מהפרעות אכילה יכולות להצביע על זמן בחייהן בו הן הרגישו שהיו ב”משקל מושלם” או היו בעלות “גוף מושלם” והן מאוד מחוברות לאותם זמנים.

לקראת סוף 2016 יצאתי למסע דרך צילום. החלטתי לחקור תפתיסת גוף בעולם היהודי. ראיינתי 15 נשים במגוון גילאים וצילמתי אותן על רקע תפאורה שגרמה להן להרגיש בנח ובשלום עם הגוף שלהן. הן התבקשו לכתוב טקסט נרטיבי שהצטרף לתמונה. התערוכה הוצגה בכנס הJOFA בינואר האחרון.

https://photos.google.com/share/AF1QipN-n2bW706zDc83W9pbGk-Y2BkTkRmxmKQQ22FDYvBQgKNt0lxF0YpI0X123CuCQQ?key=RnZmRTE5RzhjcUJyalVTV3FRMVduUjJZT0NlNnBB

אחת התמונות שהוצגה הייתה של חברה יקרה שהתגיירה בשנה האחרונה, התחתנה ומצפה עכשיו לילדה הראשון. היא צולמה  ליד גוף מים בטריטון, ניו יורק, (ניתן לראות את התמונה כאן: https://theedencenter.com/tevilla-at-sea/), אליו נהגה ללכת לעיתים קרובות לפני שהתגיירה. ג’יימי שיתפה: ” זה היה מסע ארוך עבורי, שהסתיים בכך שעמדתי במקווה- מוכנה לגיור. נאבקתי עם השינוי מעורי הישן עם כל ההיסטוריה שהביא איתו, לצעידה אל עורי היהודי החדש. הבנתי שאני לא לגמרי מוותרת על האני הישנה ושתמיד הייתי יהודיה בלב, והצעד האחרון הזה רק הופך את זה לרשמי. אחד הדרכים המרכזיות שאני מתחברת לאלוקים היא דרך הטבע. אני תמיד נפעמת מהעולם הזה שאנחנו זוכים לחיות בו ומכמה אנחנו קטנים, כשאני מוקפת בכל מה שאלוקים יצר”.

החוויה של ג’יימי במקווה בתהליך הגיור שלה הייתה חיובית. לנשים רבות מצד שני, במיוחד אלה שחוו איזשהו סוג של הפרעת אכילה איו חוויות כל כך טובות במקווה. נשים שנאבקות כדי לחיות בצורה שלמה עם הגוף שלהן על בסיס יומיומי יכולות לחוות בצורה מביכה את הצורך לעמוד ערומה בפני הבלנית ולהצטרך לעבור עיון ובדיקה. אם מישהי גם ככה קשה עם עצמה בנודע לכך שהגוף שלה לא מספיק מושלם ומנתחת באופן קבוע את הפגמים שלה, זה יכול להיות משפיל עבורה כאשר מסתכלים עליה מקרוב כל כך.

מלבד תערוכת הצילומים, אני כרגע בתהליך של ליקוט קובץ מאמרים על נשים יהודיות וגוף (הצגתי אותו בכנס JOFA). מאמר אחד נכתב עבורSisterhood Blog of the Forward על ידי אישה בשם פרימט, ששיתפה את החוויה הפולשנית במיוחד שלה מהבלנית במקווה:https://blogs.forward.com/sisterhood-blog/208148/when-the-mikveh-is-an-ordeal-of-faith/

פרימט הגיעה מרקע של חסידות סאטמר ועזבה את אורח החיים הזה. לא הייתה לה הפרעת אכילה של ממש, אבל דמיינו מה היה קורה לו כן הייתה לה. 

בלניות צריכות להיזהר מאוד כשזה נוגע לדימוי גוף. הן צריכות ללמוד על הפרעות אכילה ולהבין שנשים שמתקשות לקבל את הגוף שלהן  (חלקן לעתים לא יכולות להסתכל על עצמן במראה, בטח לא לתת למישהו לעיין בגופן). הן יכולות להרגיש פגיעות במיוחד כאשר הן חשופות כל כך לפני הטבילה במקווה. אני חושבת שגישה מבינה ואוהבת כלפי מה שנשים עוברות מול הגוף שלהן יכולה רק לסייע לסיטואציה.

ולבסוף, בלניות יכולות להיות אלה שידברו עם האישה שהן חושדות שייתכן שהינה בעלת הפרעת אכילה. אצל אישה בולימית מפרקי האצבעות יהיו מצולקות מהקאות, או בעלות חתכים קשים סביב הציפורניים. אם אישה היא בתת משקל משמעותי וידוע שזה לא בשל מחלה כלשהי, הבלנית יכולה להעלות זאת באופן רגיש אם המרחב במקווה מאפשר זאת.מקוואות שהנם מרכז לכל צורכיהם של נשים יכולים לעשות עבודה נהדרת בתחום של דימוי גוף ולעזור להפנות נשים למרכזי טיפול מצוינים במקרה הצורך. זה נהדר שבלניות עוברות הכשרה בארה”ב ובישראל כדי שהצרכים של האישה בשלמותה, ביחס לדימוי גוף, יוכלו להיענות כראוי.