לפני עשרים ושש שנים, בטרם נישאתי, למדתי אצל מדריכת כלות נפלאה את הלכות טהרת המשפחה בד בבד עם גישה מעמיקה יותר להבנת ההלכות האלה. סמוך לטבילה הראשונה שלי, בלילה שלפני החתונה, היא אמרה לי: “יש נשים שמרגישות שהטבילה היא חוויה רוחנית מאוד; אחרות לא מרגישות דבר. בכל מקרה דעי שהרגשות שלך הם הרגשות שנכונים לך”.

הייתי בטוחה שארגיש רוחניות עמוקה אחרי הטבילה שלי. בסופו של דבר אני אישה בעלת רגשות עמוקים, ואני אוהבת לחשוב שיש בי מידה מסוימת של רוחניות. אבל לא הרגשתי כל הבדל. תודה לאל שיש בי גם מידה מסוימת של היגיון, ולכן זכרתי את דברי מדריכת הכלות שלי וניסיתי שלא להיות מוטרדת מדיי מן העובדה שהטבילה לא הפכה אותו לאיזו ‘רעבעצין’ קדושה. שמחתי והתלהבתי מן הידיעה שעשיתי את רצון השם; מן הידיעה שהצטרפתי לשורות של אלפי אלפים נשים יהודיות שהיו חלק מנקודת המשען של הקהילה היהודית; מן הידיעה שתרמתי את חלקה והכנתי את גופי ואת נשמתי למשימה של הבאת תינוק יהודי נוסף לעולם. כל השאר כבר היה תלוי בה’. עמוק בקרבי הייתה עוד תחושה מציקה, מתפתלת, אבל כמעט לא התייחסתי אליה.

במהלך עשרים ושש השנים הבאות היו זמנים שבהם רקדתי אל המקווה, נרגשת לשוב אל בעלי. היו זמנים שבהם לא רציתי ללכת מפני שרבנו. זמנים שבהם לא רציתי ללכת מפני שזמן הטבילה התנגש עם שיעור ההתעמלות השבועי שלי. אבל הלכתי בכל זאת, מפני שהרגשתי תחושה עזה של שאיפה לעשות את רצון השם. ותמיד הייתה שם התחושה המציקה שלא יכולתי להגדיר ושבחרתי להתמודד איתה בהתעלמות.

ואז ראיינתי את ד”ר נעמי מרמון גרומט, מייסדת מרכז עדן. הריאיון נסב על הפרויקט החדש שלה: העלאת המודעות בקרב בלניות לנושא של סרטן העור. כמובן, דיברנו על עצם חווית הטבילה במקווה בכלל. “המקווה מעניק לנשים תחושה של קשר לרצף היהודי. זמן הטבילה הוא זמן להתבוננות פנימית ולאינטימיות רוחנית”, כך אמרה. את זה ידעתי.

“זאת הזדמנות שיש לאישה להתבונן בעצמה, בנישואיה ובקשר שלה לאלוקים. ככל שהיא נמצאת יותר במקום הזה, כך היא יכולה ליהנות יותר מן הטבילה ולהפוך אותה לחוויה יותר אישית”, אמרה ד”ר גרומט. גם את זה ידעתי.

אבל אז אמרה ד”ר גרומט דבר נוסף. היא דיברה על משהו שידעתי ולא ידעתי. משהו שהסביר את התחושה המציקה שחשתי בכל פעם שטבלתי. “נשים רבות מרגישות תחושות של פגיעוּת כאשר הן הולכות לטבול, וזאת תחושה שיש לצפות לה”, כך אמרה.

תחושות של פגיעוּת. המילים האלה טבעו במוחי. חדרו אל לבי. הגיעו אל המקום העמוק בקרבי שבו הסתתרה התחושה המציקה שהתעלמתי ממנה מאז ומעולם.

“המקווה הוא מקום של מעבר. האישה חוזרת משם אל מערכת יחסים אינטימית. ייתכן שהיא אחרי לידה, או מקווה להרות, או שהיא לא בטוחה אם היא רוצה להיות בהיריון”.

וואו… זאת אני! מְקַווה אבל מהססת.

“היא מתעמתת עם הגוף שלה ועם הדמות הגופנית שלה”.

וואו… זאת אני! מתי התחיל החלק הזה להידלדל, ומתי הגיעו הקמטים האלו?

“היא עומדת בעירום מול אישה זרה לבושה”.

נכון.

“בוודאי חייה עמוסים וקשה לה להתענג ולהירגע במקווה”.

נכון.

ונוסף על כך היא מודעת לרוחניות שמצויה ברגע הטבילה, אבל ייתכן שקשה לה להתחבר לרוחניות הזאת”.

ובכן, העורכת שלי לא הזהירה אותי שד”ר מרמון גרומט קוראת מחשבות.

ולכן זה לא מפתיע שהיא חשה פגיעוּת, אמרה ד”ר מרמון גרומט.

פגיעוּת. שוב המילה הזאת. אתם מכירים את התחושה הזאת שמתעוררת כאשר מישהו אומר לכם משהו שכבר ידעתם, אבל לא ידעתם שאתם יודעים. כך הרגשתי. אהה!

פגיעוּת… זאת הייתה המילה שתיארה את התחושה שתמיד הציקה לי. ההרגשה שמעולם לא יכולתי לתת לה שֵם, מפני שמעולם לא ניסיתי לעשות זאת; אף פעם לא מצאתי את הזמן ולא את הרצון לצלול אל תוך תוכי.

פגיעוּת. כמו אבקת פיות קסומה, ברגע שנתתי לתחושה הזאת שם, תייגתי אותה… פוף… היא נגוזה ונעלמה. בפעם הבאה שטבלתי, לא הייתה עוד התחושה המציקה שמתפתלת בליבי. עמדתי לפני הכניסה למים, לא הייתי בטוחה אם אני רוצה ילד נוסף אם לאו; עורי השתנה במשך השנים; הייתי עירומה אל מול אישה לבושה, ותהיתי האם מיציתי את האפשרות להירגע, השתוקקתי ליהנות מן הרוחניות של הרגע, והרגשתי לגמרי בנוח עם תערובת התחושות האלה.