רוב חיי סבלתי (וכרגע נחשבת כמישהי ש”משתקמת”) מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD), שלעיתים לוותה גם בדיכאון. למרות שאני כבר אחרי גיל המעבר, למצב הנפשי שלי תמיד היתה השפעה שלילית משמעותית על חוויית המקווה שלי שלא יכולה להימחות מזכרוני. החוויות האישיות שלי מהמקווה הן מאד אישיות, וכואבות מכדי לחשוף, אבל אני מקווה שלדברים בהם אשתף בכל זאת יהיה ערך רגשי ומעשי לבלניות ולנשים נוספות.

הבעיה הגדולה ביותר היתה העובדה שהייתי לפעמים דוחה את הטבילה ימים ואף יותר. במהלך הימים האלו, שכבר היה מותר על פי ההלכה שאטבול במקווה, הייתי חווה לעיתים קרובות חרדה מחלישה, שהיתה משאירה אותי במשך ימים ולילות מרותקת לביתי. הרגשתי כלואה בגופי פשוטו כמשמעו (הרגשות כיבו את הגוף שלי), והייתי לחלוטין חסרת כוחות ללכת לשם. זה יצר עימות זוגי עצום שידעתי שהיה מנוגד להלכה, ושהביא אותי להרגיש בושה בעצמי כאישה דתיה וכרעיה. עד היום זה כואב לי מאד להיזכר כיצד הרגשתי אז. 

“לקחת את עצמי” למקווה היה הבעיה, אבל מרגע שהגעתי כנראה התנהגתי כמו כל אחת אחרת ולא הפגנתי פגיעות או חוסר ביטחון (הבאים לידי ביטוי בהתנהגות אובססיבית או כפייתית) בלתי רגילים. משהו שבלנית צריכה לקחת בחשבון זה שאישה שמגיעה למקווה בדקה האחרונה (מיד לפני הסגירה) יכולה להיות מישהי שיש לה חרדה סביב הטבילה במקווה. אם אישה נאבקת ומתאמצת על מנת להגיע למקווה, היא תרגיש אפילו גרוע יותר אם הבלנית תסתכל עליה במשהי שלא אחראית או לא מתחשבת.

תמיד לקחתי ברצינות את זה שלפי ההלכה אני האחראית לעשות את כל ההכנות ולבדוק את הגוף שלי לפני הטבילה במקווה. אף פעם לא לגמרי הרגשתי בנוח עם הרעיון שהבלנית בודקת ושופטת אותי. עם הזמן התרגלתי לכך והיו אפילו בלניות מסוימות שציפיתי לפגוש (יותר מאחרות).

אף פעם לא הרגשתי שמישהי מהבלניות שמה לב כמה זהירה הייתי כשגזרתי וניקיתי את הציפורניים – אולי הייתי שמחה לקבל פידבק חיובי על כך שהציפורניים שלי במצב טוב עבור הטבילה במקווה, ולא רק סריקה שרירותית של הבלנית.

כיוון שבדרך כלל היה לי שיער מאד ארוך הוא דרש מאמץ קפדני וזמן להסיר מהגוף שלי שערות שנשרו תוך כדי ההכנות. באמבטיה ובמקלחת הייתי משקיעה זמן רב בסירוק השיער (פעולה יותר מסובכת ללא מרכך), וכשסופסוף חשבתי שאין יותר קשרים או שערות על הגוף, הייתי מוצאת עוד. אז, בעודי מביטה במראה, הייתי סורקת את הגוף שלי ביסודיות בחיפוש אחר שערות. זה היה מתסכל ביותר, כי הייתי “מרגישה”, פשוטו כמשמעו, שערות שנשרו נמצאות על כל גופי. וכיוון שתמיד קיימות נקודות עיוורות שאי אפשר לראות על הגב אף פעם לא יכולתי להיות לגמרי בטוחה שאספתי את כולן. סמכתי לחלוטין על היסודיות ויראת השמיים של הבלנית שתבדוק שוב ותעזור לי להסיר כל שערה במקווה. אבל לפני שעמדתי לרדת במדרגות להיכנס למקווה היה מטריד אותי (ומוציא אותי מ”אזור הנוחות הרוחני” שלי) לראות שערות של נשים אחרות צפות על המים. הייתי מביעה את דאגתי באופן דיסקרטי, אני לא חושבת שרב הבלניות התייחסו לכך ברצינות – אפילו לאחר שביקשתי מהן לנקות את המים עם הרשת שלהן יכולתי עדיין לראות שערות במי המקווה לפני שטבלתי. הייתי חייבת להתאזר באמונה שהשערות האלו לא יוצרות חציצה על הגוף שלי, על אף שתמיד חשדתי שכן.

בזכות הגאווה האישית שלי, החשיבות מבחינתי בשלום הבית בנישואין שלי והצורך להגן על הילדים שלי, אם הייתן רואות אותי לא הייתן שמות לב שאני סובלת מOCD. אני מציגה חזות מאד חזקה מול העולם, ונותנת רק לקרובים אלי ביותר “כניסה” לעולמי, חושפת בפניהם עד כמה החיים שלי נפגעים כתוצאה מהOCD. הנחת היסוד הזו אומרת שיש פעמים תכומות בהן אני לא יכולה להיות “בעולם”. אני פשוט פגיעה מדי, ולא יכולה לעזוב את הבית עם המחשבה שאני עלולה להתפרק מול אחרים, לגרום לעצמי להפוך למחזה ולהיות מוערכת באופן לא הוגן ולאחר מכן גם מתוייגת (כחולת נפש).

כאישה במצב נפשי פגיע ולא יציב, הטבילה במקווה יכולה להיות חוויה שדורשת מס עקבי על השפיות שלה. כן, ברוך ה’, יש לי הרבה זכרונות מנחמים מהטבילה במקווה, זכרונות של תחושות נקיון וטהרה, של קרבה לה’ במים הקדושים ואז מימוש החיבור העמוק ביותר שלי עם בעלי האהוב. אבל מה שמתגבר זה הכאב והבושה שקודמים אצלי להליכה למקווה. אני לא מסוגלת להמשיך לפרט, רק בעלי וה’ ידעו על כך יותר אי פעם. אבל אני מקווה שמה שבכל זאת הצלחתי לשתף (בצורה אנונימית) מספיק כדי אולי לתת חיזוק שיעזור למישהי אחרת כמוני.