בקורס השתלמות לבלניות של מרכז עדן אנו מלמדים על דיכאון לאחר לידה. ד”ר אפרת אורלין, עו”ס קלינית עם התמחות בדיכאון אחרי לידה, הגיעה ללמד בתוכנית ושיתפה את הסיפור הזה ששמעה מאחד המטופלות שלה:
כשהחלטתי לבוא אליך, לטיפול, הבנתי פתאום שהפחד הכי גדול שלי הוא מהשאלה שלך “מה מביא אותך אלי?” “מה הבעיה?”… הבנתי פתאום שלא יהיה לי מה לומר. מה אומר??
אומר שילדתי תינוק מתוק ורגוע, שהכל עבר טוב, הריון רצוי, בעל מקסים, יולדת בריאה, תינוק בריא, “ידיים מלאות”.
מה אספר לך??
שההורים שלי ארחו אותנו חודש שלם ועשו בשבילי הכל, כביסות, בישולים, כל מה שהייתי צריכה ומעבר. וש… וש…
שבכל זאת נפלו עלי השמים.
ידעתי שכשאגדל אהיה אמא נהדרת. תמיד אהבתי ילדים והם אהבו אותי. כמה ציפיתי לתינוק שלי. ציפיתי לטיולים בפארק עם העגלה החדשה, לחופשת לידה כייפית של סידור תמונות באלבומים, של קניות, של מדרשה, של קפה עם חברות…
ושהתינוק החמודי הזה הרס הכל.
לא היה לי יום ולא היה לי לילה. אמרו לי לישון כשהתינוק ישן, אבל הכל הפך ל”Jet lag” אחד ארוך ומתיש… איבדתי תיאבון, איבדתי כל חשק ושמחה. הזוגיות הפכה מרוחקת ועגומה. ידעתי שאני כישלון טוטאלי, אמא כושלת, כבויה, עצבנית ומותשת.
חסרת חשק לתינוק שלי, חסרת חשק לבעלי, ובעיקר לעצמי.
הרגשתי איומה. איזו כפיות טובה! יש לך הכל וכלום לא טוב בשבילך! והתינוק… התינוק המסכן.
הרגשתי נחנקת. שוקעת בבור עמוק ושחור. לבד. לבד. כמו האדמה שבלעה את קורח, אבל אותי, לצערי, היא לא בלעה. האדמה רעדה לי ואני המשכתי להיחנק מעל פני האדמה, חשופה ומלאת בושה איומה.
נאבקתי לתפקד בכאילו. כאילו לחייך, כאילו לחבק, כאילו לחיות.
כלא של זהב. הכל בסדר וכלום לא בסדר. כלום!
אז תשאלי אותי איך בכל זאת הגעתי אליך? איך היה לי כוח לאסוף את עצמי בתוך אפיסת הכוחות ולפנות לעזרה בתוך הבושה הנוראה?
זו היא. הבלנית.
שישה שבועות לאחר הלידה הייתי צריכה להגיע למקוה. אף פעם לא הגעתי ככה. עצובה ומיואשת כל כך. הגעתי מאוחר והתפללתי שיהיה סגור, אבל היה פתוח והיא ישבה שם כאילו חכתה רק לי. כשראתה אותי שאלה מה שלומי ואני, כפי שכבר התרגלתי, עניתי שהכל בסדר. ב”ה. ונכנסתי.
אבל כשהייתי בתוך המים, נזכרת ברחם הרחומה של מי המקוה, פתאום נפרצו המחיצות. לא היה עוד כיסוי של “בכאילו” ופרצתי בבכי נוראי.
היא חכתה. שתקה וחכתה. נוכחת-לא נוכחת, ונתנה לדמעות שלי לפרוץ כל סכר.
כמה זמן? לא יודעת. אולי עשר דקות, אולי שעה…
כשיצאתי היא לא אמרה כלום. רק העיינים הטובות שלה הרגיעו את האימה. היא לא חושבת שאני משוגעת. לא נבהלה. לא. אולי… אולי אני לא משוגעת למרות הכל?…
התלבשתי ויצאתי.
היא בינתיים הכינה קפה “מוכנה לשבת איתי רגע”? שאלה, וכששתיתי את הקפה החם והמתוק, היא אמרה בשקט “כמה קשה ומורכבת התקופה הזו…” כמו בינה לבין עצמה הרהרה בקול “אנשים חושבים שזה נהדר, מזל טוב! אושר ושמחה! לא מבינים שלכל אשה נורמלית זה קשה. לפעמים מאוד קשה… אבל, את יודעת, אם מאוד קשה, אם יותר מדי עצוב כל הזמן, צריך עזרה אמיתית. אמא טובה יכולה להיות בדכאון, אבל אמא טובה חייבת לטפל בעצמה, בשבילה ובשביל התינוק שלה…”
היא נתנה לי את מספר הטלפון. אחר כך התקשרה רק לשאול אם הסתדרתי.
בזכותה אני כאן עכשיו.
יודעת שגם כשהכל בסדר, הכל יכול להיות לא בסדר. ובאתי אליך להגיד לך שאצלי לא בסדר. אני יודעת. תעזרי לי בבקשה. אני יודעת שהיו בי שמחה ואהבה ואמונה – בלידה איבדתי אותן… כמו הרבה דם וכוחות, איבדתי אותן.
יכול להיות שבאמת אפשר להחזיר אותן חזרה..??
Leave A Comment