הגוף שלי, בלי כל האביזרים, בצורתו הטבעית, מעולם לא היה די טוב בשבילי. אני מטיפה לאהבה עצמית, ואני חושבת שיש לי ערכים פמיניסטיים, אבללפחות פעם ביום אני חושבת על משהו שהייתי רוצה לשנות בגוף שלי. בדרך כלל זה קשור למשקל.

אני נפוחה.

אכלתי אתמול יותר מדיי.

אני רואה סנטר כפול.

מחר לא או‏כל סוכר.

המחשבה שחלק עצום מן האוכלוסייה – מיליוני נשמות טהורות שירדו לעולם לשם מטרה מסוימת – עסוק בניתוח מגרעות חלקי הגוף שלו כדבר שבשגרה היא מחשבה שמצערת אותי. יש אנשים שמגיעים עד כדי סכנת חיים רק כדי להיראות כפי שהחברה מצפה מהם שייראו.

אם רק נחשוב כמה תאי מוח וכמה אנרגיה מפעילים האנשים שמנסים להסתיר את הבעיות שלהם, שבוחנים עובדות על תזונה, שמנסים שיעורי ספינינג.

כמה אנרגיה אני מבזבזת כאשר אני עוסקת בזה שוב ושוב? האם יש משמעות לכך שאני עושה את זה